האם אתם גורמים לילדים שלכם לפחד מהעולם?

אתם מרגישים לפעמים שהעולם הזה קשה מדי עבור הילדים שלכם? שאתם צריכים לעמוד ביניהם לבין המציאות - כדי שהיא לא תכאיב להם? אתם ממש לא לבד.

כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו. זה כמעט אינסטינקט. העולם בחוץ מרגיש גדול, רועש, לא צפוי - ובשנים האחרונות גם מפחיד ומאיים. אז אנחנו מחזיקים חזק, מתווכים, מרככים, מסדרים, מונעים פגיעה.

לפעמים אנחנו עושים את זה כל כך טוב, שאנחנו בכלל לא שמים לב שמשהו אחר קורה: במקום להרגיש בטוחים יותר, הילדים שלנו דווקא מתחילים להאמין שהם לא יכולים לבד. שהם חייבים שנהיה שם ונסדר את העניינים, כי הם עצמם לא מצליחים.

חוסן אצל ילדים ובני נוער לא נולד מזה שמסירים את כל הקשיים מהדרך שלהם. הוא נבנה כשילד פוגש קושי, ואנחנו שם לידו, בלי להציל ובלי להיבהל. לא לשחרר לגמרי, אבל גם לא להחזיק חזק מדי.

איך עושים את זה? מתחילים בלהבין למה זה כל כך קשה, ומה המחיר שהילדים שלנו משלמים על הנטייה שלנו להגן עליהם יתר על המידה.

ברור לכולנו שהעולם שלנו הוא עולם לא פשוט, מפחיד לפעמים. ולכן זה טבעי מאוד שלא מעט הורים מסתובבים עם מועקה בבטן מהתחושה שהילדים שלהם צריכים להתמודד עם מציאות קשוחה, לא צפויה ולפעמים מסוכנת.

ואני לא מדברת כאן רק על אזעקות וטילים. מפחיד גם לחשוב שהילד שלנו עלול להיות קורבן לבריונות בגן או בבית הספר, מפחיד לחשוב שהוא חוצה את הכביש בעולם שבו כל אחד נוסע איך שבא לו, מפחיד לחשוב מה הוא יפגוש ברשת ומפחיד לחשוב שמישהו יפגע בו - ואנחנו לא נהיה שם לשמור עליו. העולם הזה באמת קשוח.

יתרה מכך, כשהילדים שלנו רק נולדים, הם תלויים בנו כדי לחיות, והמטרה המרכזית שלנו היא לשמור על הביטחון שלהם, בכל מחיר. ואז כשהם גדלים, ואנחנו מתבקשים לעדכן גרסה ולשחרר אותם קצת - זה מרגיש כמעט בלתי טבעי. נוגד את החוזה המקורי שחתמנו עליו. וזה קשה.

אבל למרות שהעולם באמת לא פשוט ולמרות שבאמת קשה לשחרר שליטה, זו אחת החובות שלנו כהורים. כשאנחנו חיים בתחושה שהעולם שלנו הוא מסוכן ושאנחנו צריכים להגן על הילדים שלנו ממנו - אנחנו עלולים להעביר לילד שלנו את המסר שהעולם "גדול עליו", שהוא חלש וזקוק להגנה.

ילד שגדל ככה, בחסות יתר שכזו, לאורך זמן, עלול להפנים את המסר שהוא חלש וזקוק להגנה, הוא עלול לא להאמין ביכולות שלו ולהרגיש שהוא לא יודע להסתדר בכוחות עצמו. ילד כזה עשוי להסיק שהעולם הזה מחולק לחזקים ויכולים מול חלשים וחסרי יכולת, ושהוא בקבוצה השנייה. שדרישות העולם הן מעל ליכולות שלו.

הגנת יתר כזו גורמת לילד להטיל ספק ביכולת שלו, ולכן מחלישה אותו, וזה לא מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים לגדל ילדים שמאמינים בכוחות שלהם, שאולי נופלים לפעמים - אבל גם יודעים לקום.

התפקיד שלנו הוא ללוות את הילדים שלנו במפגשים עם הקשיים, עם הקשבה ועם אמפתיה, ולא להעלים את הקשיים מהדרך שלהם. זה לא תמיד פשוט, אבל זה בהחלט אפשרי.

איך עושים את זה?
לדוגמה, אם הילד רוצה להתנדנד אבל הנדנדה לא פנויה, או שהוא לא נבחר להיות במועצת התלמידים - במקום לפתור עבורו את הבעיה, ניתן מקום לאכזבה שלו ונאמין ביכולת שלו לחכות לתורו או לנסות שוב. אנחנו לא צריכים למהר לקחת להם את הכאב, רק להיות איתם כשהוא מופיע.

אם הילדה חזרה עצובה מבית הספר כי המורה לא בחרה בה בכיתה - במקום להתקשר למורה אפשר רק להקשיב לילדה ולתקף את התחושות שלה (זה באמת מאכזב, גם לי מפריע כשאני לא מצליחה לדבר בישיבה בעבודה). אנחנו לא מתקנים, אנחנו פשוט נשארים איתה ברגע הזה.

כשאנחנו מאפשרים לילד לפגוש קושי, אנחנו לא "זורקים אותו למים" ובטח שלא מזניחים, להיפך. אנחנו מייצרים מרחב שבו הוא מרגיש שהוא לא לבד. הוא לומד על עצמו דרך המבט שלנו: אם העיניים שלנו אומרות "אני מאמין שאתה יכול" - הוא מתחיל להאמין בזה בעצמו.

אם אתם מרגישים שאתם באופן קבוע דואגים לילדים שלהם, נסערים מהדברים שקורים להם או מרחמים עליהם - חשוב לעצור ולעשות עבודה פנימית עמוקה.

כשאנחנו מוצפים בדאגה או ברחמים אנחנו לא באמת רואים את הילד שלנו או את הצרכים שלו, אנחנו רואים את עצמנו ואת הדאגה שלנו. אנחנו מעמיסים על הסיפור של הילד את הסיפור שלנו, ואז הוא לא מקבל מאיתנו את המענה שהוא צריך.

במקרים רבים אנחנו נוטים לרחמים דווקא במקומות שרגישים אצלנו - אם לי היה קשה חברתית בילדות, כל מה שקשור לזירה החברתית יפעיל אותי וארחם על הילד שלי נורא, אם היה לי קשה בלימודים, ארחם על הבן שלי בכל פעם שאראה אותו מתמודד, אם יש למישהו מההורים עניינים עם דימוי גוף - הם עלולים לרחם במקומות האלה.

אבל אנחנו רוצים לפתח מודעות לרחמים שלנו, ולהזכיר לעצמנו שהילדים שלנו הם לא אנחנו, הם ישות נפרדת ובעלת כוחות, ויש להם גם את הגב שלנו.

אז בפעם הבאה שהילד שלכם יתמודד עם קושי, נסו לראות את זה אחרת. אתם לא צריכים להציל אותו מהקושי, רק להיות לצידו בזמן שהוא מתמודד. נסו לכוון מחדש את המיתר הפנימי, את המשקפיים שבהם אתם מתבוננים בילדים - הם מסוגלים, הם לא חלשים, יש בהם כוחות ויכולות.

זכרו שזה לא הילד לבדו מול הקושי, זה הילד איתנו מול הקושי. אנחנו לא עוזבים אותו שם לבד, ולא פותרים במקומו. אנחנו פשוט נשארים איתו: רואים, מקשיבים, מחזיקים איתו את המורכבות.

כשילד פוגש קושי, הוא לומד משהו על העולם. כשהוא פוגש קושי כשאנחנו לצידו הוא לומד משהו על עצמו. וזה החוסן האמיתי.

יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר