בעקבות אירוע הפצ"רית: כשמישהו שאתם אוהבים במשבר נפשי - מה באמת עובד?

אנשים רבים שסובלים ממחשבות אובדניות לא רוצים למות. הם רוצים שהכאב ייפסק. זה נשמע פשוט, אבל ההבנה הזאת משנה הכל. כפסיכיאטרית, אני רואה זאת שוב ושוב: אובדנות אינה בחירה פשוטה או מעשה של חולשה - היא תסמין של סבל נפשי בלתי נסבל. המוח האנושי מתוכנן לשרוד, אבל כאשר מערכת השרידות הטבעית מתמוטטת תחת עומס של ייאוש וחוסר תקווה, היא עלולה להציע "פתרון" הרסני.

בדומה למערכת אזעקה שהשתגעה - במקום להגן, המוח מציע יציאה שגויה לחלוטין.

מחשבות אובדניות יכולות להופיע במגוון מצבים:

• בדיכאון קליני: הדיכאון לא רק משנה מצב רוח - הוא עלול לעוות את התפיסה של המציאות ולייצר "משקפיים שחורים" דרכם הכל נראה חסר תקווה.

• במשברי חיים: אובדן של אדם אהוב, עבודה, גירושין או אבחנה רפואית קשה יוצרים תחושת התמוטטות עולם.

• בצעירים ובני נוער: תקופה קריטית במיוחד. המוח עדיין מתפתח, ויכולת השיפוט לטווח ארוך לא בשלה. משבר שנראה זמני למבוגר עשוי להיתפס כקטסטרופה סופנית אצל מתבגר.

• במחלות נפשיות: הפרעה דו-קוטבית, סכיזופרניה, חרדה קשה, פוסט-טראומה והפרעות אישיות מעלות את הסיכון.

• בכאב כרוני: כאב פיזי מתמשך יכול להוביל לדיכאון ותחושת חוסר אונים.

לא כל מחשבה אובדנית זהה, וחשוב להבין את ההבדלים:

• מחשבות פסיביות: "הלוואי שלא הייתי מתעורר בבוקר" - אלה מחשבות על אי-קיום, ללא תוכנית פעולה.

• מחשבות אקטיביות: "אני חושב על דרכים לסיים את זה" - יש התייחסות למעשה ספציפי, אבל עדיין ללא תוכנית מגובשת.

• תוכנית אובדנית: שיטה ספציפית, מקום וזמן - זה מצב חירום רפואי מיידי.

• כל שלב דורש התייחסות רצינית, והמעבר ביניהם יכול להיות מהיר מאוד.

המוח שלנו מתוכנת לחפש דפוסים, אבל לפעמים אנחנו מתעלמים מאותות אזעקה כי הם מפחידים אותנו. שימו לב לאותו אלו:

• שינויים פתאומיים בהתנהגות: אדם חברתי שפתאום מתבודד, או להפך - מי שהיה דיכאוני ופתאום נראה שליו באופן חריג. לפעמים זה מעיד על החלטה שהתקבלה.

• דיבור על "נטל" או "סיום": משפטים כמו "יהיה לכם יותר טוב בלעדיי", "נמאס לי מהכל", או "בקרוב זה ייגמר" - אלה לא סתם ביטויים.

• התארגנות לעזיבה: סידור ענייני צוואה, חלוקת חפצים אהובים, פרידה שנראית סופית.

• שינויים במצב הרוח או בשינה: נדודי שינה קשים, חרדה מוגברת, שימוש מוגבר באלכוהול או סמים.

• תחושת מלכוד: "אין מוצא", "אין לי לאן לפנות", "אני תקוע" - אלה מעידים על המנגנון הפסיכולוגי המרכזי באובדנות.

מערכת תמיכה חזקה היא אחד הגורמים המגנים החזקים ביותר מפני אובדנות. מחקרים מראים שאנשים עם קשרים חברתיים איכותיים, עם משפחה או חברים שהם יכולים לפנות אליהם - נמצאים בסיכון נמוך יותר משמעותית.

הגורם המשמעותי הוא איכות הקשר. האם יש מישהו שאפשר לדבר איתו באמת? מישהו שלא ישפוט? מישהו שיהיה שם גם בשלוש בלילה?

איך להיות המערכת הזו?

• היו זמינים - לא צריך לפתור את הבעיות, רק להיות שם.
• בדקו באופן קבוע - שיחת טלפון, הודעה, ביקור.
• אל תיעלמו כשקשה - דווקא כשמישהו נסוג או נראה גרוע, זה הזמן להתקרב.
• עודדו חיבור חברתי - קבוצת תמיכה, מרכז קהילתי, פעילות משותפת.
• בנו רשת - אל תהיו לבד בתפקיד התומך.

אתם לא צריכים להיות מטפלים מקצועיים כדי להציל חיים. לפעמים הדבר החשוב ביותר שאתם יכולים לעשות הוא פשוט להיות שם, להקשיב, ולהראות לאדם שאכפת לכם.

אחד המחסומים הגדולים ביותר הוא הפחד לשאול. רבים חושבים שעצם השאלה לגבי אובדנות "מכניסה רעיונות". זה מיתוס מסוכן.

מחקרים חד-משמעיים מראים ששאילת שאלות ישירות על מחשבות אובדניות לא מגבירה אותן. להפך - היא פותחת דלת להקלה ולעזרה. אדם שנמצא במצוקה כזו כבר חושב על זה. השאלה שלכם לא מציגה רעיון חדש - היא מציעה אפשרות לחלוק את הנטל.

איך שואלים?
• בישירות וברגישות: "אני שם לב שאתה נראה ממש לא טוב לאחרונה. יש לך מחשבות לפגוע בעצמך?"
• הקשיבו ללא שיפוט: זה לא הזמן לומר "אבל יש לך כל כך הרבה לחיות בשבילו". למרות הכוונה הטובה, משפטים כאלה יכולים לגרום לאדם להרגיש שלא מבינים אותו.
• השתמשו באמירות אמפתיות: "אני שומע שאתה סובל מאוד. אני כאן איתך, ואני רוצה לעזור".
• הכירו בכאב: "זה נשמע בלתי נסבל" - הכרה בסבל היא לא עידוד להתאבדות, היא אימות שיוצר קשר.

תוכנית פעולה במצב חירום

אם קרוב משתף בכוונות אובדניות:
1. אל תשאירו אותו לבד - נוכחות פיזית קריטית
2. הסירו אמצעים מסוכנים - תרופות, כלי נשק, אלכוהול
3. פנו לעזרה מיידית

משבר אובדני הוא זמני. המוח בדיכאון או במצוקה חמורה משקר לנו - הוא אומר שאין מוצא, שאין תקווה. אבל לעתים קרובות, אובדנות ניתנת לטיפול ולמניעה.

הטיפול המקצועי - תרופתי, פסיכותרפי, או שילוב - הוכח כיעיל. המטרה היא להחזיר למוח את היכולת לראות אפשרויות, לווסת רגשות, ולהקל על הסבל.

אם אתם הקרובים לאדם הסובל: לא אתם אחראים לרפא, אבל אתם יכולים להיות הגשר לעזרה המקצועית. המילים שלכם, הנוכחות שלכם, הנכונות שלכם לא להפנות את המבט - אלה יכולים להיות ההבדל בין חיים למוות.

במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר


הכותבת, ד"ר שרון פורת היא פסיכיאטרית מומחית במכון מנטליקס לרפואת הנפש