לאט לאט אנחנו מתחילים להיחשף לתנאי השבי האכזריים של החטופים שהושבו אמש - לעינויים הפיזיים, ההרעבות, הטרור הפסיכולוגי - שעברו כמעט כולם. עבור שניים, כך פורסם, אבינתן אור ואריאל קוניו, היה עוד אלמנט של עינוי - הם שהו בשבי לבדם במשך שנתיים.
שנתיים של שבי, במנהרות, באפלה, בבדידות מוחלטת, זו טראומה שאין לה תקדים. למעשה, שביה ממושכת נחשבת לאחת החוויות הטראומטיות הקשות ביותר לאדם, משום שהשובים מפעילים על הקורבן מתקפה פיזית ונפשית מתמשכת בניסיון לשבור את רוחו, עינויים, השפלות, מניעת צרכים בסיסיים, בידוד וחוסר אונים מוחלט. החטופים שלנו שהוחזקו במנהרות בעזה חוו מציאות קיצונית וייחודית: ללא אור שמש, ללא מושג מתי ואם יחולצו, כשכל יום מרגיש כמו נצח של פחד. מדובר בשחיקה איטית של הנפש, בפגיעה מצטברת באמון הבסיסי בעולם, ובחשש המצמרר שכולם המשיכו הלאה.
מחקרים מצביעים על כך שהחוויה הנפשית של השבי תלויה במידה רבה בשאלה האם השבוי מוחזק בבידוד מוחלט או יחד עם אחרים. שהייה ממושכת בבידוד, ללא כל מגע אנושי עם בני ערובה אחרים, נחשבת למעמסה נפשית חריגה בעוצמתה, עד כדי כך שהיו חוקרים שהשוו את מצוקת הבידוד הממושך לעינוי פיזי.
שבוי הבודד משולל לחלוטין תמיכה חברתית, דבר שעלול להגביר אצלו תחושות של ייאוש ודיכאון, לעומת זאת, כאשר כמה שבויים מוחזקים יחד, הם מסוגלים לעיתים ליצור רשת תמיכה הדדית ביניהם. תצפיות מתעדות כיצד שבויים בקבוצה פיתחו קשרים קרובים ותמכו נפשית זה בזה לאורך תקופת השביֿ, מה שסייע להם להתמודד טוב יותר עם הקשיים ולהפיח תקווה משותפת להישרדות ולסייע בהמשך בשיקום. התמיכה ההדדית מעניקה לכל אחד מהם תחושה שהוא לא לבד בגורלו, ואף מאפשרת חלוקה מסוימת של נטל ההתמודדות היומיומית. כמובן שגם בשבי קבוצתי עלולות להתעורר חוויות קשות, למשל הצורך לחזות בסבלם של חברים, או תחושות אשם כבדות אצל מי ששרד בעוד חברו לשבי לא שב הביתה, ועדיין, הנוכחות של עוד אדם לצידך בשבי לרוב מהווה עוגן נפשי קריטי, שעשוי למתן במידה מסוימת את הנזק הפסיכולוגי של הבידוד המוחלט.
מחקרים נוספים, ונתונים, שנאספו על שבויי מלחמה וניצולי שבי לאורך השנים מגלים תמונה עגומה אך חשובה להבנה, רבים מהשבויים לשעבר ממשיכים לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים שנים ארוכות לאחר שחזרו הביתה, בשיעורים גבוהים בהרבה מאשר אנשים שעברו אירועי מלחמה אחרים ללא שבי.
בחלק מהמחקרים, נמצא כי עשרות שנים אחרי המלחמה, כרבע מהחיילים שהיו בשבי עדיין עונים לקריטריונים של הפרעה פוסט טראומטית, לעומת אחוזים בודדים בלבד מקרב הלוחמים שלא נפלו בשבי. בנוסף, נמצא שחלק מן השבויים הציגו תסמיני טראומה ראשונים, באיחור של שנים, כלומר, הם תפקדו לכאורה כרגיל בשנים הסמוכות לשחרור, אך כעבור עשור או שניים, חלה הידרדרות במצבם הנפשי והתפרצו תסמינים שהיו רדומים, אך הפעם - בלי תמיכה נרחבת מסביבתם.
המאפיינים הקליניים הנפוצים אצל נפגעי שבי מזכירים את אלה של PTSD "קלאסי": פלשבקים וסיוטים חוזרים לאירועי הטראומה, עוררות-יתר המתבטאת בדריכות מתמדת, קשיי שינה והתפרצויות חרדה, והימנעות מכל טריגר שמזכיר את החוויות הקשות. אולם בשבי ממושך אנו רואים לעיתים קרובות תופעה של טראומה מורכבת (Complex PTSD), מצב שבו מעבר לתסמיני הפוסט-טראומה הרגילים, הקורבן סובל מפגיעות עומק נוספות. טראומה מורכבת מתבטאת בקשיים ממושכים בוויסות הרגשי (לדוגמה, התקפי זעם או לחילופין קהות רגשית), בתחושת זהות עצמית מעורערת, ובבעיות אמון וקשרים בין-אישיים (גם מול האנשים הכי קרובים, הורים, או בנות זוג שנותרו מאחור). למרות החיבוק הישראלי הגדול - ייתכן כי החטופים, שחולצו זה עתה, נושאים עמם פצעים נפשיים עמוקים המקשים עליהם לשוב ולהרגיש "בטוחים" או קרובים אלינו, גם הרבה אחרי שהסכנה הפיזית חלפה.
באופן פרדוקסאלי, גם השיפור הפתאומי ב"תנאים", לא בהכרח מביא עמו בשורה טובה. השבי במנהרות לא רק הפחיד, הוא כיבה את האור, ממש. הנפש, בניסיון להתמודד עם העדר גירויים, פונה לעולם פנימי שעלול להציף תמונות מפחידות מהעבר או ליצור מציאות חלופית (לא בכדי, שומעים מחטופים רבים, כיצד ניסו לקבל עוגן במציאות, בעזרת פנייה לשיריו של עומר אדם, או לתפילות).
בנוסף, החושך המוחלט מאלץ את החושים האחרים להתחדד יתר על המידה רגישות קיצונית לרעשים או לאור. סביר להניח שזה כלל לא פשוט, עם חזרתם, לחוות פתאום אור שמש בוהק, קולות אנשים, והמולה סביב. ממש אתמול, עמדתי נרגש בכיכר החטופים, כשכל באי הכיכר צעקו באהבה ובנלהבות אל עבר החטופים שנחתו במנחת באיכילוב "ברוכים הבאים הביתה", ותהיתי, מה זה מחולל בלבם. עבור הנפש, שחיה שנתיים בדריכות חרישית בתוך חושך, המעבר חזרה לאור יכול להציף חרדה ובלבול לא פחות מהשהייה במנהרה, ודורש התחשבות מיוחדת מכל הסובבים.
לצד המשולש הטיפולי הרגיל בו אני מאמין - שזה שילוב של ביולוגיה (בוודאי יוצעו להם תרופות נוגדות דיכאון, וסיוע לשינה, לצד התמיכה הרפואית הגופנית הנדרשת), הפסיכולוגיה (שיחות עם פסיכולוגים, שיעזרו להם לגשר עם המכאובים הרגשיים), והתאמת אורחות החיים (תזונה ושינה מסודרות - סוף סוף, פעילות גופנית מתונה, ושגרת יום בריאה), החטופים שבילו שנתיים במנהרות, זקוקים גם להרבה מרחב לגיטימציה ו"שהייה", ביטחון שיש להם את כל הזמן, ואת כל המשאבים, לקדם את שיקומם בקצב בו יבחרו. לפני הכל, עלינו להחזיר לשורדים שליטה, אמון, ומרחב רגשי בטוח. זהו תהליך איטי, הדורש שילוב של טיפול מקצועי ותמיכה אנושית פשוטה. כולנו, כחברה, יכולים לעזור: להיות שם, בלי לחץ, בלי שאלות מיותרות, רק בנוכחות אמפתית.
לצד זה, חשוב לזהות בזמן סימני מצוקה: הסתגרות, ירידה תפקודית, אמירות ייאוש או שימוש באלכוהול. אלו נורות אזהרה הדורשות תגובה מיידית. הם חזרו מהחושך - עכשיו תפקידנו לוודא שהם יצליחו באמת לחזור לחיים.
ד"ר אילן וולקוב הוא פסיכיאטר מומחה והמנהל הרפואי של מרכז MindMe, מלווה ניצולים מהנובה ונפגעי פוסט טראומה מ-7 באוקטובר.