הלחץ הנפשי העצום בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", לצד החשש מ"כתם אישי" שיהרוס את הקריירה הצבאית והאזרחית, מובילים לעלייה דרמטית במספר חיילי הסדיר והמילואים הפונים לטיפול אנונימי בעמותות פרטיות כמו אל-סם. העלייה בשיעור הפונים בולטת במיוחד: חלה עלייה של 20% במספר המטופלים לעומת שנים קודמות. הנתונים חושפים כשל מערכתי בטיפול בהתמכרויות בישראל, ומצביעים על כך שחיילים רבים נאלצים לחפש פתרונות דיסקרטיים מחוץ למערכת הרווחה הרשמית.
18% מהמטופלים בעמותת אל-סם הם כיום חיילים. השימוש בחומרים ממכרים הוא עבור רבים מנגנון התמודדות יחיד מול גורמי הסיכון הייחודיים לשירות הצבאי: לחץ חברתי, שחיקה, זמינות חומרים ומחירם הנוח, טראומה ושעמום, וריחוק מתמיכה משפחתית.
"כשיצאתי מעזה, הייתי שבור לרסיסים. העישון היה הדבר היחיד שכיבה את הסיוטים. אם הייתי פונה למערכת הצבאית, היו שולחים אותי הביתה עם תיק. זו האנונימיות שמצילה אותנו", אומר דני (שם בדוי), לוחם מחטיבת הקומנדו.
כשל שוק חמור: המדינה התנערה, העמותות נותרו לבדן
העלייה הדרמטית במספר הפונים, והצורך בטיפול אנונימי, חושפים את הכשל המובנה בטיפול הציבורי בהתמכרויות. בלב הבעיה ניצבת החלטת משרד הרווחה משנת 2018 להפסיק את הטיפול בנוער דרך עמותות פרטיות ולהעביר את האחריות לרשויות המקומיות.
בפועל, המהלך כשל- משרד הרווחה העביר את האחריות לרשויות, מבלי לייצר תשתית מקצועית שתוכל לספק מענה. לא נפתחו תקנים, לא התקיימו הכשרות מקצועיות וכו'.
1. יחידות רווחה שלא קמו: ברוב הרשויות המקומיות לא קמו יחידות טיפול ייעודיות להתמכרויות, למעט ערים ספורות (באר שבע, תל אביב, נשר).
2. מחסור בכוח אדם: כשליש מהמשרות במשרד הרווחה עומדות ריקות, מה שמקשה על מתן מענה מספק גם במקומות בהם יש יחידות.
3. הרתעה מרישום: החיילים ובני הנוער חוששים לפנות למערך הרווחה הרשמי מחשש לרישום שעלול להשפיע על גיוסם, קריירה עתידית או רישום פלילי.
התוצאה היא כשל שוק בתחום: מערכת הרווחה הרשמית אינה מספקת מענה, והמטופלים נדחקים לעמותות פרטיות. עבור רבים, כמו דני (שם בדוי), לוחם מחטיבת הקומנדו, או רותם (שם בדוי), חיילת מהמרכז, הטיפול הדיסקרטי של אל-סם היה ההבדל בין המשך התדרדרות לבין קבלת עזרה. "האנונימיות נתנה לי ביטחון", מעידה רותם.
היעדר תמיכה ממשלתית
נקודה קריטית שמחריפה את המצב היא שעמותת אל-סם פועלת כיום ללא כל תמיכה ממשלתית; כלל פעילותה ומימון הטיפולים מסתמכים באופן בלעדי על גיוס תרומות. משמעות הדבר היא שהחוסן הנפשי והשיקום של חיילי צה"ל ובני הנוער בישראל, ממומנים על ידי הציבור הרחב והמגזר הפילנתרופי, ולא על ידי המדינה.
חזרתי מהצו 8 שבור, וגיליתי שהמדינה לא באמת שם. העמותה הזו הצילה אותי ואני מתפלל שיהיה להם כסף, כי אם לא - אנחנו קורסים," מצטט שגיא מילואימניק (שם בדוי) שחזר משירות ארוך בדרום.
מנכ"ל העמותה אסף כנען מדווח כי בשל מחסור זה, היא אינה יכולה לטפל בכלל הפונים הזקוקים לעזרה. הנתונים חושפים תמונה מזעזעת: 87% מהאוכלוסייה הזקוקה לטיפול נדחית על ידי אל-סם בגלל מחסור בתקציבים, ונותרת ללא כל מענה. משמעות הדבר היא שחוסר המימון הממשלתי מפקיר אלפי אנשים במצוקה קשה, כולל חיילים ובני נוער, והמדינה מותירה את הטיפול בנפגעי ההתמכרות לגחמות התרומות.
מלחמת "חרבות ברזל" רק העמיקה את הבור. גיוס כ-300,000 חיילי מילואים חשף אוכלוסייה רחבה לטראומה, ו-13% מהמטופלים באל-סם הם ילדים של חיילי מילואים.
עמותת אל-סם ממלאת היום תפקיד קריטי - שהיה אמור להיות באחריות המדינה - במתן טיפול דיסקרטי ומקצועי. למעשה, במקום שהמדינה תספק פתרון מקיף, היא מאפשרת למגזר השלישי לשאת בנטל כבד זה. מדובר לא רק בסוגיה חברתית, אלא גם בעניין של חוסן לאומי: חיילים שאינם מטופלים כראוי עלולים לפגוע בתפקודם, בבריאותם הנפשית לטווח ארוך וביכולתם להשתלב מחדש בחברה האזרחית.
מה שהמדינה לא מבינה זה שאם לא נטפל בזה עכשיו, זה יחזור כמו בומרנג. חייל מכור הוא אזרח מכור. הטיפול האנונימי הזה הוא השקעה בכולנו," מסכם שליו (שם בדוי).