בעוד שאנחנו נמצאים בהתרגשות שיא לקראת שחרור החטופים והשמחה עצומה, אנחנו עומדים בפני האתגר הבא של מדינת ישראל - התמודדות עם פוסט טראומה. היום (שבת) פורסם כי רועי שלו, בן זוגה של מפל אדם שנרצחה במסיבת נובה, שם קץ לחייו - ביום השנה להירצחה. רועי שניצל מהמסיבה לא הצליח לשאת את הכאב. והוא ככל הנראה לא האחרון.
"האירוע של רועי שלו הוא לא מקרה בודד - ומהווה נורת אזהרה לגבי מה שעלול להגיע", אומר ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה שמטפל גם בחלק מניצולי הנובה, והמנהל הרפואי של MindMe - מרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם לוואלה.
"הפער התהומי שאנחנו חווים הבוקר בין הטרגדיה האיומה של ההתאבדות של רועי לבין הקתרזיס הלאומי סביב שחרור החטופים לא משאיר מנוחה לנפש", הוא מסביר. "זה בדיוק הרגע שבו החברה מתחילה לנשום, אבל הנפש מתפרקת".
"גם החזקים אינם חסינים"
לדברי וולקוב, אחת התובנות הקשות שעולות מאז 7 באוקטובר היא שפוסט טראומה אינה פוסחת על אף אחד - גם לא על מי שנראה חזק, מתפקד ומובל: "אני לא הכרתי את רועי, אבל מקריאה עליו עולה תמונה של אדם מחויב שהקדיש את עצמו למאבק ולהנצחה. והנה, דווקא ביישורת האחרונה הוא בוחר לשים קץ לחייו. זה מלמד שגם החזקים אינם חסינים - לא מול פוסט־טראומה, ולא מול אובדנות".
פוסט־טראומה היא לא רק חוויה נפשית מופשטת אלא גם פגיעה מוחית אמיתית, גם אם אינה נראית לעין. "אני נוהג להשוות את זה לפגיעת הדף מיקרוסקופית", הוא מסביר. "מיליוני תאים במוח שנפגעים בזמן הצפה רגשית קיצונית של פחד וסכנת חיים". "זה לא מופיע בשום הדמיה רפואית", הוא מוסיף. "אבל זה משנה את האדם מבפנים. זה מה שלא מאפשר לו לחזור לשקט ולשלווה".
כעת, כשהשיח הוא על הסכם ועל סיום הלחימה, וולקוב מזהיר מפני השלב השקט של הפוסט טראומה, שבו דווקא החזרה לשגרה עלולה להציף כאב ישן. "כשאנשים עסוקים בלשרוד הם מחזיקים מעמד", הוא מציין. "אבל כשהרעש נרגע, כשהלחימה נגמרת והם נשארים לבד עם עצמם שם זה קורה. אנשים יתבוננו לראשונה פנימה, וחלקם יגלו תהום. זה בדיוק השלב שבו חייבים לתפוס אותם בזמן - גם בחיבוק אנושי וגם במעטפת מקצועית".
כך מזהים סימנים מקדימים לאובדנות
במקביל לאזהרה, מדגיש ד"ר וולקוב כי אפשר לזהות סימנים מקדימים. לדבריו, אמירות ישירות או עקיפות על רצון למות, תחושת חוסר טעם בחיים או דיבור על פרידה, אשמה ומוות - הן נורות אזהרה מובהקות. גם שינויים חדים בהתנהגות, הסתגרות, ירידה בתפקוד, שימוש גובר באלכוהול או תנודות חדות במצב הרוח, צריכים לעורר תשומת לב. "מי שמתמודד עם PTSD, דיכאון או בדידות עמוקה נמצא בסכנה ממשית", הוא מזהיר. "מצד שני, קשרים חברתיים תומכים, תחושת שייכות ומשמעות, ואמונה הם גורמי הגנה אמיתיים-. זה מה שיכול להציל חיים".
כאשר עולה חשד, אומר וולקוב, אסור להסס לשאול ישירות על מחשבות אובדניות, לא להשאיר את האדם לבד, להרחיק אמצעים מסוכנים ולפנות מיד לעזרה מקצועית.
"אנחנו, אנשי בריאות הנפש, נהיה שם", מסכם וולקוב, "אבל זה לא מספיק. כולנו צריכים להיות עם עיניים פקוחות ולב רגיש. מי שסוגר את עצמו, מתנתק, מפסיק לדבר - תתקרבו. ואם נדמה לכם שאתם אלה שזקוקים לעזרה אל תחכו. זה הרגע להיות אמיצים ולבקש אותה".