מיניות בגיל ההתבגרות מעולם לא הייתה נושא פשוט, אבל בעידן של חשיפה דיגיטלית, רשתות חברתיות, שיח פתוח מצד אחד ובלבול תרבותי מצד שני, נדמה שהמורכבות רק הולכת ומעמיקה. בני ובנות נוער גדלים כיום בתוך עולם שבו התכנים המיניים זמינים בלחיצת כפתור, הזהויות המיניות נוכחות בכל פיד, והשיח על גוף, תשוקה, משיכה והגדרה עצמית כבר מזמן לא שייך רק לשיחות בין חברים, אלא מופיע בכל מקום. אבל מה קורה כשהנוער הזה חי בתוך מסגרת דתית־שמרנית, שמביאה עמה ערכים, מגבלות וציפיות שונות לגמרי? איך נראית ההתבגרות המינית של בני נוער מהמגזר הדתי־לאומי בישראל ומה קורה כשהלב, הגוף והאמונה לא תמיד הולכים באותו הכיוון?
מחקר חדש ומקיף חושף תופעה רגשית טעונה שחווים מתבגרים מהמגזר הדתי והדתי־לאומי בישראל - קונפליקט מוסרי עז בין האמונה הדתית שלהם לבין חוויות ורגשות מיניים. את המחקר שהוצג ביום העיון השנתי של האגודה לחינוך מיני בישראל, שהתקיים במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט בתל־אביב-יפו, ערכה הדוקטורנטית מאור קפלן, והוא כולל ממצאים שמנפצים תפיסות ותיקות בכל הקשור למיניות במגזר שנחשב שמרן.
המחקר, שכלל מעל לאלף מתבגרים ומתבגרות בגילאי 16 עד 19 מכל קשת הדתיות והמסורתיות, ביקש להבין לא רק את ההתנהגות המינית בפועל, כמו אוננות, מגע מיני עם בני או בנות אותו המין וצפייה בפורנוגרפיה, אלא גם את החוויה הרגשית סביבן: בושה, קונפליקט מוסרי, תחושת כפילות בין עולם האמונה לבין העולם הפנימי והפיזי של גיל ההתבגרות.
תחושת בושה
הממצאים מפתיעים בעוצמתם ובעיקר ברגישותם. לא רמת הדתיות כשלעצמה היא זו שמנבאת בושה או התנהגות מינית קומפולסיבית, אלא דווקא עוצמת תחושת הקונפליקט הפנימי, ככל שבני הנוער מרגישים שהמיניות שלהם מתנגשת עם הערכים הדתיים שהם גדלו עליהם, כך למעשה גוברת תחושת הבושה, האשמה ולעיתים גם ההתנהגות הכפייתית.
דווקא ההתנהגויות האישיות כמו אוננות או צריכת פורנו עוררו רגשות שליליים חזקים יותר בקרב המשתתפים מאשר מגע מיני עם אחרים, מה שמרמז על כך שהחוויה הפנימית, כשהיא חסרת הקשר רגשי או חברתי, מעוררת בושה עמוקה יותר - כאילו אין לה הצדקה רגשית או תרבותית.
הנתונים מספרים סיפור מורכב מאוד. רבע מהמשתתפים דיווחו שחוו מגע מיני כלשהו, בין אם זה היה נשיקה או ליטוף. כמעט 40 אחוזים מהבנות ויותר מ-20 אחוזים מהבנים סיפרו שחוו משיכה לבני מינם, והנתון המפתיע ביותר - 38 אחוזים מהבנות ו-23 אחוזים מהבנים בחברה הדתית ציונית שהשתתפו במחקר התלבטו לגבי הנטייה המינית שלהם.
אבל רגע, זה לא אומר שכולן וכולם נמשכים לבני מינם, אלא שישנה התלבטות, לעיתים רגעית, לעיתים מתמשכת, ולעיתים פשוט סקרנות. כפי שמאור קפלן מסבירה: "סטטיסטית זה לא יכול להיות ש־39 אחוזים חוו משיכה לבני מינם. מדובר בהתלבטות. ואפשר לתווך את זה, להסביר לנוער, שזה נורמלי, ושלא צריך להיכנס לסרטים".
"לא הופתעתי מהנתונים", אומרת קפלן. "אני פוגשת את זה בשטח.בקרב המון בנים ובנות - נושא הנטיה המינית מאוד מעסיק אותם". והיא מוסיפה: "ראיתי שככל שהחברה יותר נפרדת - כך בני הנוער יתלבטו יותר על הנטיה שלהם. זה בעצם אומר שבאוכלוסיה יותר שמרנית, שפחות נפגשים עם בני המין השני, בסופו של דבר העוררות המינית יוצאת כלפי בני המין שלי. אני לא נגד חברה נפרדת, אני פשוט חושבת שבחברות כאלה צריך לתווך יותר באשר לנטיה מינית. חשוב לדעת מהי נקודת התורפה ולהתייחס אליה".
לדבריה, כששאלה משתתפים על איך הם מגדירים את עצמם, 88 אחוזים מהבנים אמרו שהם נמשכים לבנות, ו-86 אחוזים מהבנות אמרו שהן נמשכות לבנים. שאר המשתתפים השתמשו בהגדרות כמו "מתלבט", "בי־סקסואלית", או "לא בטוח". "הנתונים האלה לא שונים מהחברה החילונית אבל הנתונים על המשיכה המינית שנחוותה הם ככל הנראה שונים", אומרת קפלן.
קפלן עצמה אם לשמונה, ירושלמית, עוסקת בחינוך מיני בתוך החברה הדתית־לאומית, מנהלת עסק של מנחות מיניות בכל הארץ ומכשירה מנחות במכון "באר". היא מדגישה שהיא לא באה לערער על ערכי המסורת, אלא לחזק את היכולת של נערים ונערות להתמודד בתוך מסגרת הערכים הזאת. ולמרות כן, הביקורת מהחברה שלה לא פוסחת עליה.
"אני מרגישה מאוד מוערכת בחברה שלנו", היא אומרת. "אני עובדת עם מאות בתי ספר וקהילות. אני חושבת שהשטח מספיק בוער ואנשים מחפשים מענה. בגלל שאני מתוך החברה הדתית ולא מנסה לשנות את הערכים אלא לעבוד בתוכם, אנחנו מקבלות המון הכרה והוקרה. בוודאי שיש ביקורת, אבל היא מהשוליים".
ומה השתנה מאז שהיא עצמה הייתה נערה? הרבה מאוד. "גם אני גדלתי בחברה שלא דיברה על מיניות. הייתה הרבה הסתרה, בדידות, אשמה. היום יש יותר פתיחות, אבל גם הרבה בלבול. הבנות שאני פוגשת לא משוות את עצמן לבנות מהאולפנה אלא לבנות בטיקטוק. קבוצת השוות שלהן גלובלית, וזה משנה את כללי המשחק".
ממצאי המחקר של קפלן משתלבים עם מגמות רחבות יותר שנצפו גם במחקרו של ד"ר יניב אפרתי, מייסד המרכז הישראלי לקידום מיניות בריאה, שבחן את דפוסי החשיפה לפורנוגרפיה ואת ההתנהגות המינית המקוונת והלא מקוונת בקרב מתבגרים ומתבגרות בישראל - חילונים ודתיים. מהנתונים עולה כי העיסוק המיני של בני נוער מתרחש לא רק במציאות, אלא גם, ואולי בעיקר, במרחב הדיגיטלי. כך למשל, נמצא כי למעלה מ־80 אחוזים מהנערים מדווחים על חשיפה לפורנוגרפיה במהלך גיל ההתבגרות, ובקרב בנות - כ־60 אחוזים. נערים דתיים צופים בפורנוגרפיה פחות מהחילונים, אך גם בקרבם קיימת עלייה מדודה, לצד דיווחים על תחושת בדידות גבוהה יותר ושימוש בתוכן מיני כאמצעי פיצוי רגשי.
המסקנה מהמחקר היא כי בני נוער דתיים אינם מנותקים מהמרחב המיני המקוון, ודווקא בהיעדר שיח פתוח, מתפתחים יותר רגשות של אשמה ובושה.
לגבי שיח הנטייה המינית קפלן מוסיפה: "אם פעם לא ידעת מה זו לסבית עד גיל 17, היום בנות בנות עשר כבר יודעות. החשיפה שונה. ויש לזה השפעה רגשית עמוקה. מצד אחד זה מאפשר, מצד שני זה מבלבל. המבוגרים צריכים להיות שם, לתווך, להסביר, להחזיק את המרחב הזה".
"סבא שלי הוא רב משמעותי שהיה ממקימי הציונות הדתית וסבתא שלי הייתה הראשונה שהיתה מעבירה סדנאות על אהבה, קשרים בין המינים והתפחתות דופנית גם בגברים וגם בנשים", קפלן מספרת. "ההבנה שלי היא כשאתה משאיר וואקום - אין ואקום. דווקא שאתה מדבר, מתווך ומאפשר לשאול שאלות, אתה ממלא את הואקום הזה. זה לכל ההורים בכל המגזרים. ככל שאנחנו מדברים יותר אנחנו יכולים לתת לילדים עולם ערכים אלטרנטיבי".
חשוב להבין שגם המבוגרים השתנו. בעבר גם על ווסת לא דיברו, והיום מאה אחוז מהאימהות מדברות על ווסת. אם על התפתחות גופנית כולן מדברות היום, תכנים כמו משיכה ונטיה מינית - הם נושאים שעדין קשה לעולם המבוגרים לדבר עליהם. "הרבה אימהות אומרות לי שהשיח על מיניות לא זורם להן ומביך אותן. וזה טוב - כי זה נושא מרגש ואני רוצה שהוא ישאר ככה".