"הדבר היחיד שיש לנו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו. אימה חסרת שם וחסרת היגיון, שמשתקת את היכולת שלנו להתקדם". המשפט הזה, שפתח את נאום ההשבעה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1933, הפך לאחד הציטוטים המזוהים ביותר עם עידן המשבר הכלכלי. ביום חמישי האחרון בתל אביב, המשפט הזה קיבל משמעות חדשה - מול אולם מלא ישראלים שהגיעו לסדנה של טוני רובינס כדי לנסות להתמודד בדיוק עם זה: עם הפחד.
האולם במרכז מגיד היה מלא במאות ישראלים יפים. בדרך כלל כבר לא מקובל להשתמש במילה הזאת - "יפים" - כשמתארים קהל כל כך מגוון. אנחנו רגילים לכתוב "ישראלים מכל הגילאים, מזרחים ואשכנזים, דתיים, חילונים וכל מה שביניהם". וזה באמת היה שם - ישראלים מכל הסוגים והמקומות - אבל האמת? כולם היו יפים. לא רק במובן החיצוני, אלא ביופי האנושי הפשוט. אולי בגלל האומץ, אולי בגלל הכאב המשותף, ואולי בגלל הפחד השקוף שכולנו נשאנו יחד.
אלה היו לא סתם "משתתפים בסדנה". זה היה מפגש נדיר של קהילות שנפגעו ישירות מה־7 באוקטובר ומהמלחמה: ניצולי נובה, בני משפחות חטופים, תושבי העוטף, משפחות שכולות, פצועי מלחמה, מילואימניקים ומילואימניקיות ובני משפחותיהם. כל אחד מהם הגיע עם סיפור אישי כואב, וכולם יחד נכנסו לארבעה ימים מלאים (וארוכים, כ-12 שעות אינטנסיביות בכל יום) של סדנת העצמה עם טוני רובינס. אנשים מרחבי העולם מגיעים לסדנאות שלו ומשלמים הרבה מאוד כסף מכל מיני סיבות אישיות - הקהל בתל אביב, שראה את הסדנה דרך זום, הגיע מאותה סיבה משותפת.
מהאולם עלו קולות עידוד, מוזיקה חזקה וצעקות שמחה - חלק בלתי נפרד מכל אירוע של טוני רובינס. מבחינתי האישית זה תמיד נראה קצת מוגזם, אפילו צורם. אבל אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהקהל נהנה. זה עבד, וזה מה שחשוב. קטונתי.
טוני רובינס עצמו תרם את הסדנה ששודרה חי מגרמניה במיוחד עבור האירוע. זו אולי לא הצהרה פוליטית מובהקת, אבל בתקופה שבה ישראל הפכה כל כך מוקצית בעולם, היה מרגש לראות מישהו שמצליח להפריד בין מדיניות הממשלה לבין הכאב של אזרחיה. על הבמה בגרמניה עלה אלי־ה כהן, פדוי השבי ששוחרר אחרי 505 ימים במנהרות חמאס, ושוחח עם רובינס מול אלפי המשתתפים. כשנשאל מה עזר לו לשרוד, הוא אמר: "הייתי בכלוב, חמישים מטר מתחת לאדמה. אבל בחרתי להתרכז בטוב - במשפחה שמחכה לי, באור היום שזכיתי לראות, בידיעה שיש אנשים שאוהבים אותי ושיש לי עתיד". דבריו התקבלו במחיאות כפיים סוערות בגרמניה, ובתל אביב - כמעט כל האולם ניגב את הדמעות.
ואז הגיע רגע השיא: קהל האלפים בגרמניה התכונן לתרגיל של הליכה על גחלים. בגרסת האונליין, מסיבות לוגיסטיות אובייקטיביות, החליפו את התרגיל בשבירת בלוק עץ. כל אחד מהמשתתפים קיבל בלוק, על צד אחד נדרשו לכתוב את הפחד הגדול ביותר שלהם, זה שמעכב את ההצלחה שלהם; ועל הצד השני - את מה שיוכלו להיות אם יצליחו להתגבר על אותו מכשול. בדוגמה שהציגו על המסך הראו מישהי שכתבה בצד אחד "ביישנות" ובצד שני "אני אהיה יותר עצמאית". בינתיים, במציאות בישראל - כמעט בכל בלוק שחזיתי בו חזרה שוב אותה מילה: פחד.
לא ראיתי כמובן את כל הבלוקים של כל המשתתפים, אבל כמעט אצל כל מי שהצצתי הופיעה המילה "פחד" בגרסה כזו או אחרת. חלק הוסיפו מילים נוספות, אבל השורה התחתונה נשארה זהה: מה שמעכב כל כך הרבה ישראלים כרגע, ובעיקר מי שנפגעו ישירות מהמלחמה, הוא הפחד עצמו. אולי אפילו הפחד להשתקם. הפחד מהעתיד.
ואז, אחד אחרי השני, ניגשו האנשים היפים האלה ושברו את בלוק העץ. בחלק מהמקרים זה היה ממש מפתיע - לראות נשים צעירות, כמעט במשקל נוצה, שוברת בלוק עץ בידיים חשופות. זה היה מרשים, והחיוך שעלה על פניהם אמר הכל. צריך הרבה עוצמה פנימית כדי לעשות את זה. רובינס אמנם הסביר את הטכניקה, אבל זה לא מספיק: צריך איזו אש פנימית, אולי אפילו זעם, כדי לפרוץ את המחסום. מהצד נותר רק לקוות ששבירת הבלוק תהפוך לסימבולית - התחלה של משהו חדש.
מחוץ לאולם פגשתי את גל פרנקל, יוזם האירוע. פרנקל הוא איש עסקים וגם "פלטינום פרטנר" ותיק של רובינס - מועדון יוקרתי שבו החברים משקיעים כ־100 אלף דולר בשנה כדי להשתתף בסדנאות שלו ברחבי העולם. הוא סיפר שזו כבר הפעם השנייה שהוא מביא את החוויה הזו לישראל למען נפגעי השביעי באוקטובר, והפעם הצטרפו אליו עוד שני שותפי פלטינום ועמותת "במיטבי", הקרן ע"ש רות ורובל, שפועלת ליצירת מרחבים של תמיכה וריפוי לקהילות שנפגעו מטראומה.
אבל למה דווקא טוני רובינס? פרטנר פלטינום נוסף, אורן דגן, הסביר כי "זו הדרך שלי להחזיר - לקחת את הכלים שקיבלתי מרובינס לאורך השנים ולהעניק אותם למי שנפגעו כאן". יו"ר "במיטבי", עדי שניידר מורה, הוסיפה: "המטרה הייתה לאפשר לאנשים שחוו פגיעות שונות לגמרי לגלות שהם יכולים להישען זה על זה ולצמוח יחד".
מחוץ לאולם שוחחתי עם שתי חברות שהגיעו לאירוע. הן היו יחד בנובה. איבדו שם חברים, חלקם נחטפו. "האמת שבאתי בלי הרבה ציפיות", אומרת אחת. השנייה מוסיפה בחיוך: "והיא זאת שסחבה אותי לפה, אתה מבין?". כששאלתי איך הן מסכמות את היום הראשון, הן ענו: "האמת, עצם זה שנשארנו את כל היום אומרת הכל". השתיים ביקשו להישאר בעילום שם, אבל אחת מהן הסכימה להראות לי את בלוק העץ שלה - זה ששברה לשניים. בצד אחד כתבה: "פחד. חרדה. התקפי זעם". בצד השני כתבה: "אני אנצח".
אז עם כל הכבוד לנשיא רוזוולט, זה לא מספיק להבין שהדבר היחיד שיש לנו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו - אלא גם להפנים את תזכורתו ש"האדם אינו אסיר הגורל אלא אסיר מחשבותיו". כי בסוף, לא האירועים הקשים הם אלו שקובעים איך נמשיך מכאן, אלא היכולת שלנו להשתחרר מהמחשבות שמחזיקות אותנו כבולים - ולמצוא בתוכנו את האומץ לשבור את הבלוק המנטלי שמעכב אותנו, ולהתחיל מחדש.