אנחנו חיים בעולם מאוד השגי. מצופה מאיתנו להתקדם בעבודה, לנהל משפחה לתפארת, ללמוד משהו לפעמים, לשמור על כושר ולפנות זמן לחברים וזוגיות. וזו רק חבילת הבסיס.
כשמישהו בוחר לשחרר את אחד הסעיפים האלה, זה לרוב יגיע עם שיפוטיות קלה מצד הסובבים ("אה, את לא מתעמלת? חבל, זה חשוב בגילך", או "מה, אתה עדיין באותה עבודה? קטעים!"). וזה כמעט תמיד יגיע עם הרבה אשמה. כי הציפייה להישגיות היא בעיקר שלנו, מעצמנו.
קשה, נכון? מתיש? אז למה אנחנו מסלילים את הילדים שלנו להיות בדיוק אותו דבר?
מרוץ החוגים
הילדים של 2025 מבלים שעות רבות בבית הספר או בגן, ואז לרוב גם בצהרון. וכשמגיע אחר הצהריים - אנחנו ממלאים להם את הזמן בחוגים: חוג פסנתר, חוג אנגלית, חוג תכנות, חוג רובוטיקה, חוג כדורגל, חוג ריקוד. חמישה ימים בשבוע של עוד ועוד העשרה. אין להם רגע דל.
האם הילדים שלנו באמת צריכים את כל זה אחרי שעות רבות במסגרת עם מלא ילדים? כנראה שלא. ילד בן 7 יכול להסתדר יופי בחיים גם בלי אנגלית ותכנות, העולם שלו עשיר מספיק. אבל, כאמור, אנחנו חיים בעולם הישגי. אנחנו רואים בקבוצת הוואטסאפ של הגן או הכיתה את כל ההורים מחפשים המלצות לחוגים - וזה נראה לנו הצעד הנכון, הדבר "שאמורים לעשות". אז אנחנו עושים גם.
בהרבה מקרים, הסיבה שלנו לרשום לעוד חוג העשרה היא כי אנחנו לא רוצים להיות ההורים שמפספסים את הרכבת. הפחד שכל שאר הילדים יהיו "מוכנים לחיים" ורק הילד שלנו לא - קשה מדי, הוא ממלא אותנו באשמה. אנחנו הרי רוצים את הטוב ביותר לילדים שלנו. אז אנחנו רושמים את הילד לעוד חוג. והנה, נגמר השבוע.
לפעמים אנחנו רושמים את הילדים לעוד ועוד חוגים רק כי נדמה לנו שאם לא נעשה את זה - הם יישבו שעות מול המסכים. הפחד הזה מובן, ובאמת לפעמים קל יותר למלא את הלו"ז בפעילויות מאשר להציב גבולות או להתמודד עם התסכול של ה"לא". אבל חוגים, נפלאים ככל שיהיו, לא יכולים להחליף את הסמכות ההורית שלנו.
הכוונות טובות, הרצון ברור - אבל בפועל, המרוץ הזה גובה מאיתנו מחיר יומיומי, בבית ובלב.
במציאות הזו, במקום אחר צהריים רגוע בבית, אנחנו מוצאים את עצמנו במאבקים: לשכנע את הילד לצאת מהבית, להחזיק אותו בחוג שהוא לא אוהב, להתווכח על שיעור פרטי בזום. הילד אולי לומד, אבל הקשר בינינו מתערער. אנחנו הופכים למנהלי פרויקטים במקום להורים, ומאבדים את החוויה הפשוטה של להיות עם הילדים שלנו.
אנחנו, ההורים, משלמים על המרוץ הזה מחיר לא קטן. זה מתחיל מהעלויות הגבוהות של חוגים ושיעורים פרטיים, ממשיך בלוגיסטיקה אינסופית (מי מסיע, מי אוסף, מי מחכה בחוץ) ומסתיים בתחושת מיצוי. לפעמים נדמה שאנחנו יותר נהגים ומנהלי יומן מאשר הורים. וזה יוצר תסכול ועייפות שמחלחלים גם לבית.
והמחיר הכבד ביותר הוא המחיר המשפחתי. שגרת חוגים עמוסה כזו לא משאירה כמעט רגעי בית. הילדים חוזרים מהחוגים ישר לארוחת ערב, מקלחות ולמיטה. מקסימום חצי שעה של מסך באמצע. וזה חבל, כי רגעי הבית חשובים מאוד. הזמן הזה, שבו לא קורה שום דבר מיוחד, הוא הזמן שבו קורה החינוך האמיתי.
כשהילדים ממהרים בבוקר או עייפים בערב - הם לא פנויים להקשיב לנו באמת. גם ההורים עצמם במצב רוח תפעולי בקצוות של היום, כי חייבים להספיק הכל, אז השיח מתמקד במשימות. החינוך המשמעותי, הערכי, קורה בזמן רגוע: כשסתם יושבים בבית ומדברים, כשמשעמם קצת, כשעושים שטויות, כשצוחקים ביחד מכלום.
אם הילד שלי מתקשה בבית הספר, אם הבת שלי רבה עם חברה, אם הילדים שלי רבים חצי יום ומציקים אחד לשני, אם יש המון התנגדויות וחוסר שיתוף פעולה בבית - חייבים למצוא זמן רגוע לדבר על זה. ומאוד קשה למצוא זמן רגוע כשיוצאים בשבע וחצי לבית הספר וחוזרים הביתה מחוגים בשבע בערב.
רק כשהלו"ז של הילדים פנוי יותר, נוצרים הרגעים האלה.
זמני הביחד, כשלא עסוקים במרוץ הכנה לעתיד, הם הרגעים שהכי ממלאים את המצברים של הילדים שלנו. נכון, הם לא ילמדו בהם סינית מדוברת, אבל הם ישפרו את החוסן הרגשי שלהם, יאפשרו להם לשתף ולחלוק עם ההורים והאחים, וילמדו אותם להעסיק את עצמם.
לבחור אחרת
חוגים יכולים להיות דבר נפלא. אין שום דבר פסול בחוגים כשיש בהם הנאה אמיתית. אם הילד אוהב בישול או הילדה פורחת בשיעור כדורגל - מעולה, לכו על זה. אבל שימו לב למינונים. כדאי להשאיר גם חלונות ריקים בלו"ז. כמה ימים בשבוע שבהם אין כלום. זמן שבו אפשר לשחק קופסה, לאפות יחד עוגה או סתם להתמרח על הספה. דווקא הרגעים הקטנים האלה, הלא מתוכננים, הם אלה שהילדים זוכרים. הם גם אלה שמייצרים קרבה, חוסן ותחושת בית.
ילדים לא צריכים ארבעה או חמישה חוגים בשבוע. ובעיקר, הם לא צריכים את ההשוואות - את הפחד שלנו ש"כולם יקדימו אותנו". מה שילדים כן צריכים זה אותנו: פנויים, פחות תפעוליים, יותר נינוחים. הם צריכים זמן ביתי רגוע כדי לאגור כוחות, לפתח חוסן רגשי, ולדעת שאנחנו שם בשבילם גם בלי רשימת הישגים.
אנחנו כל כך רגילים לחשוב שצריך לנצל כל דקה - שהילדים ילמדו, יפתחו מיומנויות, יקדימו את כולם. אבל האמת היא שאין חובה למצות כל רגע. מותר גם לבהות, להשתעמם, לנוח. דווקא שם, בחללים הלא ממולאים, מתפתחות הסקרנות והיכולת הפנימית להעסיק את עצמם.
בסופו של דבר, ההישג הכי גדול שנוכל להעניק לילדים שלנו הוא לא עוד תעודה או מיומנות, אלא תחושת בית בטוח. מקום שבו לא מודדים אותם, לא משווים אותם, ולא דוחפים אותם קדימה כל הזמן. מקום שבו מותר להם פשוט להיות ילדים.
יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות