מכירים את התחושה הזו שאתם יושבים במשרד, גוללים באינסטגרם, ומשוכנעים שכולם בתאילנד חוץ מכם? את ההרגשה החמוצה הזו בבטן? הקול הזה שלוחש לכם שגם אתם רוצים להיות בחופשה במקום בשגרה השוחקת?
זו תחושה שרובנו מכירים. והיא מוכרת ודומיננטית אפילו יותר בשנים האחרונות - גם בגלל הרשתות החברתיות שחוגגות כל גיחה לחו"ל (התחלנו!) וגם כי הפערים הכלכליים בישראל הולכים וגדלים. להמון משפחות קשה מאוד להחזיק את הראש מעל המים, גם כשההורים עובדים קשה לפרנסתם. כשהחיים הופכים להיות כל כך יקרים, וכל ביקור בסופר מערער את חשבון הבנק, חופשה בחו"ל היא פשוט לא אופציה - בטח לא עם ילדים. בטח שלא באוגוסט.
ואם נחזור רגע לתחושה הזו ש"כולם נהנים בחו"ל חוץ ממני" - היא לא פוסחת על הילדים שלנו. ביום שני הילדים יחזרו לבית הספר או לגן, ושם כולם יישאלו "מה עשיתם בקיץ?". חלק יספרו על שבוע קסום באוסטריה, חלק על טיול כוכב בהולנד, ואחרים על בוקר צפוף בסחנה או על כמה ימי סבא־סבתא.
כל הבילויים האלה טובים, וגם לילדים שנשארו בארץ היה חופש נהדר, אבל ההשוואות קיימות. לא מעט ילדים יחזרו הביתה וישאלו: "למה כל החברים שלי טסים לחו"ל ואני לא?". אחרים אולי לא יגידו בקול, אבל יחשבו את זה בלב, יסתכלו סביבם - וירגישו את הצביטה הזו בבטן. קוראים לזה קנאה.
והקנאה הזו לא מופיעה רק אחרי חופשות קיץ. ילדים ובני נוער מזהים היטב מי לובש מותגים, מי מגיע עם סמארטפון חדש ומי תמיד מזמין אליו את כולם כי יש לו בית גדול עם בריכה. הרשתות החברתיות, כאמור, רק מקצינות את התמונה הלא שוויונית הזו, והילדים שלנו חשופים אליהם מגיל צעיר מאוד.
קנאה היא רגש מורכב, והאוטומט ההורי שלנו הוא לבטל אותו - לנאום לילדים שהם צריכים לשמוח בחלקם ולמנות בפניהם את כל השפע שיש להם. זו תגובה טבעית מאוד, אבל אם נחשוב רגע על כל המקומות שבהם אנחנו מרגישים קנאה - נבין שזה לא באמת עוזר.
כשהילדים שלנו חווים רגש שלילי הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לא להיבהל ממנו, לא להניח שמדובר בכתב אישום נגדנו ולא להרגיש שגרמנו לילדים שלנו עוול. אם ניכנס לפוזיציה הזו, לא נוכל להיות שם עבור הילדים שלנו, לא באמת נקשיב להם.
כי מה שילדים באמת צריכים כשהם חווים רגש מורכב, כמו קנאה או תסכול, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כשאנחנו חווים רגש כזה - הם צריכים שנבין אותם. הרגשות האלה הם תיק כבד מאוד, והילדים שלנו צריכים שנחזיק אותו ביחד איתם.
אבל זו לא משימה פשוטה. כי כשילד מרגיש קנאה ואומר "למה להם יש ולנו לא", זה נוגע בנו, מעיר את המקומות הרגישים שלנו ומחזיר אותנו להשוואות שאנחנו בעצמנו עושים - מול שכנים, חברים, משפחות אחרות. וכשאנחנו מרגישים פגועים או אשמים, אנחנו נוטים למהר להרגיע אותו כדי לא להתמודד עם הכאב שלנו. כך נוצר מעגל: הילד מרגיש קנאה, אנחנו נבהלים ממנה, ובמקום להישאר איתו - אנחנו סוגרים את השיחה.
הדרך לשבור את המעגל הזה היא להיות כנים עם עצמנו: להודות שגם לנו קשה לפעמים לראות מה יש לאחרים, אבל לבחור לא לברוח מזה. דווקא ברגעים האלו, כשהילד רואה שאנחנו לא נבהלים מהקנאה שלו, הוא לומד שהרגשות האלה אפשריים, ושאפשר להחזיק אותם ביחד.
אז מה עושים כשהילד שואל למה כולם כן ואני לא?
אפשר פשוט להקשיב, אפשר לשאול "איך הרגשת כשכולם סיפרו על החופשות שלהם?" ואפשר להסתכל עליו בעיניים אמפתיות ולומר "זה באמת מבאס ממש". לפעמים זה כל מה שהילד צריך - לדעת שאנחנו רואים אותו. לא לנסות לתקן, לא להסביר למה "גם לנו יש הרבה", אלא פשוט להיות איתו בתוך התחושה. זה אולי נשמע מעט, אבל בשביל ילד - זה עולם ומלואו.
התגובה הזו חשובה כי היא עוצרת את האינסטינקט שלנו לברוח. כהורים אנחנו רגילים לתת פתרונות, להראות צד חיובי, לנסות להפוך את הסיטואציה. אבל רגעים של סערה רגשית לא נפתרים בהסברים. הם דורשים נוכחות. כשהילד מוצף, הוא לא מחפש פתרון, הוא מחפש חוף מבטחים.
אבל כאן לא נגמר הסיפור.
כדי לתת לילדים שלנו כלים להתמודד עם קנאה ותסכול עכשיו ובעתיד (וכן, הם עוד יפגשו בזה שוב ושוב), העבודה האמיתית נעשית דווקא בשגרה. כשהבית שקט, כשאין דרמה ברקע, זה הזמן להכניס לשיח היומיומי דיבור על בחירות, על סדרי עדיפויות, על מה יש לנו ועל מה אנחנו מוותרים.
כי חינוך לערכים שחשובים לנו לא נבנה ברגעי סערה, אלא בטפטוף יומיומי, שבו הילדים לומדים שהחיים הם לא שחור או לבן, שיש בהם גם וגם.
להיות שמח בחלקך
אבל איך מחנכים ילדים לשמוח בחלקם ולהבין מורכבות? אחת הדרכים הפשוטות והמשמעותיות היא לפתוח איתם שיחה על כסף. אם נרצה לתת להם כלים אמיתיים, נצטרך לגעת גם במה שעומד מאחורי הקנאה: כסף, בחירות וסדרי עדיפויות.
הדרך היחידה להפוך את נושא הכסף לפחות מפחיד ומאיים, היא לא להשאיר סוד כמוס. כשאנחנו מתעלמים מנושא הכסף, אנחנו לא מגנים על הילדים שלנו - אלא משאירים אותם לבד עם השאלות. לכן, חשוב מאוד לשתף אותם בנושא, באופן תואם גיל. אנחנו לא נדבר עם הילדים שלנו על המינוס בבנק ולא נתייעץ איתם על הלוואות, אבל אנחנו בהחלט יכולים להנכיח את השיח על כסף בשגרה.
לדוגמה, אם הילדים מבקשים לאכול בחוץ או להזמין פיצה - אפשר לומר "אכלנו בחוץ בשבוע שעבר, אז השבוע נאכל בבית". אם הילדה רוצה טלפון חדש, אפשר להסביר שאנחנו לא קונים מכשיר חדש
כשיש לנו עדיין מכשיר עובד, כי אנחנו מעדיפים לחסוך לחופשה בקיץ. אם הלכתם עם הילד לארטיק והוא ביקש גם צעצוע - אפשר להסביר שאנחנו קונים צעצועים רק בימי הולדת ואירועים מיוחדים.
בכל אחד מהמקרים האלה לא נאמר לילדים "אין לי כסף", אלא נסביר להם מהי בחירה - שאנחנו בוחרים לוותר על משהו אחד כדי להרוויח משהו אחר.
כשהילדים גדולים יותר אפשר ללמד אותם את אותו השיעור עם דמי כיס. הבן שלי לדוגמה מאוד אוהב לגו, ולגו זה עניין יקר, אז כשהוא רואה סט לגו שהוא מאוד רוצה אני לרוב אגיד לו שהוא יכול להכניס את זה לרשימה של יום ההולדת או לקנות את זה מדמי הכיס שלו. ואם הוא יבחר לקנות מדמי הכיס שלו - אני אשמח בשבילו, וכשהוא יתבאס שנגמר לו הכסף - אני אבין אותו. ככה בדיוק לומדים.
גם בביקור בסופר אפשר ללמד את הילדים התנהלות כלכלית. לדוגמה, אפשר לשלוח אותם הלביא מוצר מסוים, נייר טואלט נגיד, ולבקש מהם להסתכל על המחירים ולבחור את הזול ביותר. באופן כללי כשקונים ביחד, מצרכים, בגדים או משחקים, רצוי להתבונן ביחד על המחירים ולהציע חלופות, כמו לחפש בחנות אחרת או להזמין און ליין.
המטרה היא, כמו בכל נושא מורכב, לא לשמור את השיחה הזו לאירוע מיוחד, אלא להנכיח אותה בשגרה. והיא גם לא חייבת להתמקד במה שלא, אפשר גם לשמוח בכן. אתם יכולים להתרגש עם הילדים שלכם כשאתם מקבלים העלאה בשכר, לספר להם שהחודש אתם גאים בעצמכם כי הצלחתם לחסוך יותר וגם לתכנן יחד את הנסיעה הבאה.
כך, כשהילדים יישאלו למה כולם טסו ואני לא - הם יידעו עמוק בתוכם שאתם עושים את הבחירות המושכלות ביותר עבור המשפחה שלכם. והם גם יידעו שאתם לא נבהלים מתסכול או קנאה, כי מדובר ברגשות לגיטימיים שגם הם לא צריכים להיבהל מהם.
אנחנו אף פעם לא נוכל להגן על הילדים שלנו מכל רגש שלילי. אבל מה שכן אפשר - זה לתת לילדים כלים: לדעת שתקציב הוא סדר עדיפויות, שוויתור על משהו אחד מאפשר משהו אחר, ושכסף הוא רק עוד שפה של ערכים. כשהם לומדים את זה בשגרה, הם מגיעים לרגעים הקשים עם חוסן פנימי. כי ילד שיודע לדבר על כסף ולהחזיק קנאה בלי להיבהל - יוכל בעתיד להחזיק גם אכזבות, תסכולים וחוסר צדק. וזה אחד השיעורים הכי חשובים שאנחנו יכולים ללמד את הילדים שלנו.
יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות