מאז 2022, מספר מקרי האובדנות בצה"ל נמצא בעלייה מדאיגה: 14 מקרים ב-2022, 17 מקרים ב-2023, ו-21 מקרים ב־2024. השנה, עוד לפני סיומה, דווח כבר על 18 מקרים. אלה אינם רק נתונים סטטיסטיים אלה חיים שנגדעו, משפחות שהתרסקו, וחברה שלמה שמקבלת תזכורת כואבת למחיר הנפשי של המציאות הביטחונית שבה אנו חיים.
אבל מי שחושב שמדובר בתופעה צבאית בלבד טועה. בעורף האזרחי, הנתונים לא פחות מטרידים. לפי מחקר של מכבי שירותי בריאות, מאז 2013 חלה עלייה של 94% במספר המטופלים עם דיכאון וחרדה שפנו לרופאי משפחה. בשנת 2024, מטופלים עם דיכאון וחרדה היוו כבר רבע מכלל הביקורים אצל רופאי המשפחה. בתקופה זו נרשמה גם עלייה של 35% ברכישת תרופות נגד דיכאון וחרדה. הנתונים הרשמיים על אובדנות אזרחית אינם מתפרסמים באופן שוטף, אך תחושת החרדה והעומס הנפשי ניכרת כמעט בכל בית בשיחות עם חברים, בתורים במרפאות, ברשתות החברתיות.
חוסן ובריאות נפשית הם יסודות קריטיים לאיכות החיים של תושבי ישראל, ומהווים תנאי הכרחי לחברה מתפקדת, עמידה ומשגשגת. בשנים האחרונות, החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים מתמשכים מצבי חירום ביטחוניים, משברים בריאותיים, והשלכות כלכליות חברתיות שמערערות את תחושת הביטחון האישי. לאתגרים האלו יש מחיר מצטבר, ולעיתים הוא גבוה יותר מהנראה לעין.
מערכת בריאות הנפש בישראל סובלת מפערים עמוקים בזמינות, בנגישות ובאיכות השירותים. מטופלים ממתינים חודשים ארוכים לפגישה ראשונה, ולעיתים מוותרים על הפנייה עוד לפני שנענו. היעדר תיאום בין מערכות הבריאות, הרווחה והחינוך יוצר כפילויות, פערי מידע, ופספוס של אנשים בסיכון. במילים פשוטות אנחנו מזהים את המצוקה מאוחר מדי, ולפעמים רק כשהיא כבר הפכה למשבר חריף.
המצב חמור עוד יותר בפריפריה, בקרב עולים חדשים ובקבוצות מוחלשות. במקומות שבהם אין די אנשי מקצוע, ואין שירותים מותאמים תרבותית או בשפה המתאימה, אנשים פשוט מוותרים על קבלת עזרה וממשיכים להתמודד לבד.
כדי לשנות את המציאות הזו, צריך להסתכל קרוב לבית. לרשויות המקומיות בישראל יש השפעה יומיומית על חיי התושבים דרך מערכת החינוך, שירותי הרווחה, מרכזי התרבות והבריאות. הן מכירות את הקהילות שלהן לעומק, את השפות המדוברות, את ההרגלים והצרכים המיוחדים. הקרבה הזו מאפשרת להן לזהות מצוקות מוקדם, ולהציע מענים מדויקים אם רק יינתנו להן הכלים, הסמכויות והתקציבים.
למרות הפוטנציאל הרב הטמון בתשתיות הקיימות, ברוב הרשויות המקומיות אין ניהול אסטרטגי ומשולב של תחום החוסן והבריאות הנפשית. השירותים הקיימים ניתנים ברמות שונות ומגוונות, לרוב כתוצאה מהחלטות נקודתיות ולא מתוך תוכנית כוללת. התוצאה היא פערים עצומים בין רשויות הן בהיקף השירותים, הן באיכותם והן בזמינותם. גם כאשר שירותים ניתנים, הם פועלים לעיתים בנפרד וללא תיאום מערכתי, מה שמוביל לפערים ולפספוס צרכים קריטיים של התושבים.
המהלך לחיזוק החוסן דרך הרשויות המקומיות צריך לכלול כלים כמו מערכי איתור מוקדם בבתי הספר ובקהילה, צוותי חוסן ייעודיים שמוכשרים לפעול בטראומה ובחירום, ומענים מותאמים תרבותית לחברה הערבית, לעולים חדשים, לקשישים, לילדים ונוער בסיכון, ואף לכוחות הביטחון עצמם. זו אינה "הוצאה" אלא השקעה משתלמת: היא מצמצמת את הצורך בטיפולים יקרים בשלב מאוחר, מפחיתה את העומס על בתי החולים, ובעיקר מצילה חיים.
הביטחון הלאומי של ישראל לא מסתכם במספר הטנקים או באיכות המודיעין. הוא נמדד גם בבריאות הנפש של האזרחים והחיילים. כל עוד נמשיך להתעלם מהקשר הזה, נמשיך לשלם את המחיר בחזית ובעורף כאחד. הגיע הזמן שנבין: חוסן קהילתי ובריאות נפשית הם לא מותרות, הם הבסיס לחוסן של המדינה כולה.
רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות בעמותת 121