לא מזמן פרסם עידן עמדי, זמר, יוצר ולוחם קרבי במילואים שנפצע קשה בלחימה בעזה, פוסט חריף שעורר סערה ציבורית. הוא כתב: "מנותקים ומפיצי פייק, בכל בית בעזה יש תעמולה אנטישמית אנטי יהודית... חבורת פריבילגים שממשיכים להדהד טיפשות, בורות ושקרים... תלחמו יום אחד כמו עשרות אלפי מילואימניקים ואז תחתמו על עצומות. אפסים, נמאסתם".
הפוסט נכתב כתגובה למכתב עצומה של אמנים ויוצרים שכותרתו "הצהרת קהילת התרבות: עוצרים את הזוועות בעזה" הקורא להפסיק את המלחמה. עמדי, ביטא בדבריו זעם, לא רק פוליטי, אלא בעיקר רגשי.
דבריו מבטאים כאב. עייפות נפשית. עוול. חלק מהפוסט הוא אומנם תיקן, אך השברים נשארו באוויר: בין ייאוש לאשמה, בין אמפתיה לאגרסיה. הפוסט, דווקא בשל היותו קצר, בוטה ובלתי מלוטש, כביטוי של כאב ישיר, מגלם את אחת ההשלכות הנפשיות העמוקות של החיים בישראל מאז השביעי באוקטובר: כולנו בטראומה, גם מבלי להיות לוחמים.
טראומה שקטה בחזית הביתית
מאז תחילת המלחמה, הציבור בישראל חי במצב של דריכות קיומית: אזעקות, ימי קרב בצפון, טילים אירניים, חטופים שטרם שבו. החדשות מדממות על המרקע בסלון: סיפורים על אזרחים, חיילים, ילדים. צמד המילים "שבעה באוקטובר" או "הותר לפרסום" הפכו למטען רגשי כבד, כך שכבר מזמן לא מדובר רק בתאריך או בביטוי, אלא בצלקת נפשית בתוכנו.
רבים חווים פלשבקים לאירועים טראומטיים (גם אם רק צפו בהם), קשיי שינה, התפרצויות כעס, עוררות גופנית גבוהה כמו דפיקות לב ודריכות יתר, ולעיתים התפרקות רגשית מול חדשות או תגובות קיצון ברשתות. אלו תגובות נורמליות למציאות שאינה נורמלית.
חשוב להבחין בין PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית) שהיא אבחנה קלינית הכוללת תסמינים מוגדרים ונמשכים של טראומה, לבין ערנות יתר כרונית, שהיא תגובת דחק נפוצה אך לא בהכרח פתולוגית. זו אינה הפרעה, אך בהחלט מצב שמערער את האיזון הנפשי.
ערנות ודריכות יתר זו היא המקבילה הבלתי מאובחנת של הפוסט טראומה. היא מחלחלת עמוק: לתוך חינוך הילדים, מערכות יחסים בינאישיות, וכמובן לדיאלוג הפוליטי. כולנו מסתובבים ביומיום עם מערכת עצבים שמסרבת להרפות, גם אם איננו מרגישים זאת תמיד. במובן הזה, עידן עמדי לא לבד. גם אם דרך הביטוי בפוסט בוטה, המצב הנפשי שהוא משקף מובן ואפילו שכיח.
הפוסט של עידן עמדי כפלאשבק תרבותי
קל להתמקד במילה "אפסים" ולחפש אשמים, אבל אפשר לקרוא את הפוסט גם אחרת: כפלשבק תרבותי. מדינה שלמה נכנסה לאזור נפשי של הישרדות, וזה גורם לאנשים, ובהם גם יוצרים ואמנים, לאבד סבלנות, ולעיתים גם את האיזון ושיקול הדעת. במקום שיח, מופיעה תגובת קרב, ובמקום דיון על ערכים, מופיעה הישרדות.
וכשיש חוויה קולקטיבית של פגיעה, כולנו ממהרים לזהות את "הבוגד", "האויב הפנימי". זו לא תכונה אישית, זו תגובת דחק לאומית.
בתוך מצב כזה, אין זה מפתיע שכמעט כל אמירה פוליטית עשויה להפוך להתלקחות רגשית. קשה להכיל דעה שונה כשהמערכת הרגשית מוצפת. קשה לנהל דיון כשאנחנו מרגישים שזאת שאלה של חיים ומוות. אבל דווקא בגלל זה, צריך עכשיו, יותר מתמיד, לתת מקום למרחב רגשי, למרחב שאינו מגיב מיד, שאינו מגיב בצעקות, שאינו ממהר להסיק מסקנות. שבאמת מקשיב.
עלינו ללמוד לזהות את הקול הפוסט-טראומטי שבתוכנו, זה שמתפרץ, שופט, מתנשא, מתקשה להקשיב. לא כבעיה באופי, אלא כקריאה לעזרה של הנפש.
לא אפשרי, וגם לא צריך להשתיק את הכאב הפנימי. הוא אמיתי. הוא קיים. נוכח. אבל ייתכן שדווקא עכשיו, החוסן הפנימי שלנו נמדד לא רק ביכולת להילחם, אלא גם ביכולת להרגיש. להכיר בטראומה. לשהות רגע ולהמתין לפני שאנחנו מגיבים. עבור עצמנו, עבור האנשים סביבנו.
הציבור הישראלי לא חווה רק טראומה, הוא גם מנסה להכיל טראומה של אחרים. המשימה קשה, אולי בלתי אפשרית. אבל ייתכן שדווקא בתוך אי הוודאות שסביבנו, מתגלה הפן האנושי שבנו.
הפוסט של עידן עמדי לא היה טעות. הוא היה סימפטום. וכמו כל סימפטום, הוא אות. סימן. לא להאשים, לנסות להבין. לא להשתיק את האחר, אלא להכיל ולעבד את הרגשות שעולים.
אם נצליח לזהות את הפוסט-טראומה שפועמת בתוכנו, ייתכן שנוכל גם להתחיל, סוף סוף, לבנות מחדש את מרחב השיח, האמון, הלב. ואולי נוכל באמת להתחיל את הריפוי הנפשי, שכולנו כה זקוקים לו.
איתמר פסקל הוא פסיכולוג קליני, מתמחה באבחון וטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).