בקיץ שעבר, באחת ההרצאות שהעברתי במרכז נוער של ה־OU באחת הערים בדרום הארץ, עסקנו בנושא שמעסיק את כולנו: רשתות חברתיות. אבל לא מהכיוון הרגיל. לא על סכנות, לא רק נתונים, אלא על מה באמת קורה שם. מה אנחנו מחפשים שם, כמה זמן אנחנו מבלים שם. דיברנו בגובה העיניים, בלי שיפוט. שיחה אמיתית.
באמצע ההרצאה הרימה חניכה בת 16 את ידה ושיתפה מול כולם: "אני כל הלילה בטיקטוק. לא מצליחה להירדם. אני פשוט גוללת. עד שאני צריכה כבר ללכת לבית הספר". היא לא התביישה, להפך. היא הרגישה שיש מרחב שמקשיב לה. שיש מקום לקול שלה.
כשהסתיים המפגש, כמעט כל הנוכחים ביקשו בקשה אחת: "רק אל תעבירי את זה להורים שלנו".
פחד? מבוכה? או אולי תחושה עמוקה יותר - שהם לא באמת יבינו?
ועכשיו, הקיץ שוב כאן. בתי הספר סגרו את שעריהם, המסכים נוכחים מתמיד, והחששות שוב עולים: "כמה זמן אתה בטלפון?", "תצא קצת מהחדר", "שוב טיקטוק?", "מה את עושה שם כל היום?"
אצל לא מעט הורים, השיח מלווה גם בתחושת שליטה טכנולוגית: אפליקציות מעקב, מגבלות זמן מסך, דוחות יומיים. כלים שנותנים תחושה שאנחנו "רואים" את הילד , אבל בפועל, לא באמת שומעים אותו.
שליטה או היעדר שיח?
האם שליטה היא באמת מה שנחוץ כאן? מה אם הבעיה איננה המסך, אלא היעדר שיח? מה אם מתבגרים לא צריכים יותר פיקוח אלא יותר מקום? פחות הגבלות ויותר נוכחות?
מחקר עדכני של פרופ' יניב אפרתי מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר‑אילן מפתח הבנה מעמיקה על עומק השימוש הדיגיטלי של בני נוער. במחקר שנערך במהלך מלחמת "חרבות ברזל" נחשפו ממצאים מדאיגים: 91% מבני הנוער בישראל משתמשים ברשתות החברתיות באופן בעייתי, ו־82% מהם נמצאים בסיכון גבוה להתמכרות.
אפרתי מדגיש כי ריבוי ה"חיזוקים" הרגשיים והשכליים שמתקבלים ברשת, לצד השקט המיידי שבגלילה, עלולים ליצור התמכרות רגשית, הצפה של צורך להיות במקום בטוח, מקלט זמני שמחליף אינטימיות, נראות וייחודיות.
אך במקום לבחור בשליטה טכנית, מומלץ לאפשר שיח ותמיכה רגשית שמחזקת את יכולתם של בני הנוער להסב את הקשב לעולם הפנימי ולהתמודד במציאות - לא רק עם הזמן על המסך, אלא עם הכוחות והרגשות שלהם עצמם. אך ממצאים אלה אינם רק נתונים מדאיגים. הם קריאה עמוקה להורים, מחנכים ואנשי מקצוע לייצר קשר משמעותי כדרך התמודדות.
מחקרים אחרונים בתחום החינוך הבלתי פורמלי וההתפתחות הרגשית-חברתית מצביעים שוב ושוב על כך שהקשר עם מבוגר משמעותי, לאו דווקא הורה או מורה, אלא מישהו שנמצא, מקשיב, מתעניין, הוא אחד הגורמים המרכזיים לרווחה הנפשית של בני נוער. שיחה פתוחה, הדדית, גם כשהיא לא "מושלמת", יוצרת תחושת שייכות, מפחיתה בדידות ומגבירה אחריות פנימית, גם מול אתגרים כמו התמכרות למסכים.
כאמא, כחוקרת, וכאשת חינוך בלתי פורמלי שפועלת בשטח, אני רואה שוב ושוב את העוצמה שבמפגש האותנטי. בני נוער מחפשים לא תיקון, אלא חיבור. לא שליטה, אלא קרבה. לא עוד מגבלות, אלא משמעות.
אז איך בכל זאת ניגשים לזה בקיץ הזה? איך אפשר להפוך את החופש לזמן של בחירה, חיבור, גדילה?
שישה כיווני פעולה פשוטים להתחלה
1. תנו למסך לעבוד בשבילכם
הפלאפון לא חייב להיות רק דרך להעביר את הזמן, הוא יכול להיות כלי לביטוי עצמי. בלוג אישי, ערוץ תוכן, סדרת ראיונות בטיקטוק, תיעוד של פרויקט חברתי, כשהמסך משמש אתכם ולא שולט בכם, הוא הופך לבמה ולא לבור.
2. תעקבו אחרי הסקרנות, לא אחרי הלייקים והצפיות
מה גורם לכם לעצור ולחשוב? מה נוגע בכם? תנו מקום לתחום שמסקרן אתכם: אמנות, אקטואליה, טכנולוגיה, מוזיקה, והפכו אותו לפרויקט אישי, לדף של השראה, למקום שתשתפו את היצירה שלכם החוצה.
3. להיות משמעותיים עבור מישהו אחר
הקיץ הוא זמן מצוין לראות את מי שסביבנו: משפחות המילואים, שכנים מבוגרים, סבא וסבתא, ילדים שזקוקים לפעילות. עשייה והתנדבות למען אחרים לא רק עוזרת, היא גם ממלאת. כל מעשה קטן יוצר שינוי. יש הזדמנויות וצרכים רבים בתחום ההתנדבות, אפשר להתחיל מחיפוש קצר ברשתות החברתיות או דרך רכזי התנדבות עירוניים ומחלקות הנוער בעיר שלכם.
4. לדבר בגובה העיניים - גם בבית
שיחה טובה לא מתחילה בהאשמה, אלא בהקשבה. דברו עם ההורים, עם מדריכים, עם חברים, על מה שבאמת קורה. תנו מקום לשיח פתוח, כן, בגובה העיניים. תופתעו כמה דברים יכולים לזוז כשמקשיבים באמת.
5. לתכנן את הקיץ - לא רק לשרוד אותו
לא צריך לוח זמנים נוקשה והשכמה בזריחה, אבל כן כדאי לתכנן: מה אני רוצה להספיק? איך אני רוצה להרגיש? מה אני רוצה שיקרה בסוף הקיץ? אילו מטרות אישיות הייתי רוצה להציב לעצמי? קיץ שיש בו כיוון, גם אם גמיש, יוצר תחושת שליטה, סיפוק והתקדמות, ולא רק הישרדות.
6. תצאו החוצה!
בכל עיר, יישוב או מועצה תמצאו כמעט תמיד פעילות לנוער: במחלקת הנוער, בתנועה, בארגון או במרכז הקהילתי. לא חייבים להתחייב מיד, אפשר פשוט להגיע לפעילות אחת, לבד או עם חברים, ולבדוק מה מתאים לכם.
לפעמים מפגש אחד עם מדריך טוב או קבוצה מעניינת יכול לפתוח עולמות שלא הכרתם. חינוך בלתי פורמלי הוא בדיוק המקום שבו אתם לא רק לומדים, אלא יוצרים, מובילים, מתנסים, ופוגשים אנשים שיכולים להפוך לחלק מהסיפור שלכם.
המסכים לא עומדים להיעלם. להפך, הם יהיו חלק הולך וגדל מהחיים שלנו.מאבל השאלה הגדולה היא: האם אנחנו שולטים בהם או שהם שולטים בנו? והתשובה מתחילה בבחירה. הבחירה לשאול. הבחירה להקשיב. הבחירה לפעול.
רחלי עמר ניניו היא מנהלת פיתוח והדרכה, OU ישראל