מאפס למאה: למה כולנו מדוכאים עכשיו למרות שהמלחמה נגמרה

הטילים שקטו. האזעקות נדמו. הפסקת האש נהפכת אט אט למציאות יומיומית. הילדים חזרו לבית הספר, ואנחנו לשגרת העבודה. מבחוץ, הכול נראה כביכול רגיל. אבל מבפנים - יש מי שמתחילים להרגיש דווקא עכשיו את הסחרחורת, החרדה, העייפות, או הדכדוך. תופעה זו, שבה הקריסה הנפשית מגיעה דווקא לאחר סיום מצב חירום, היא תופעה נפוצה ומובנת מבחינה פסיכולוגית - אך לעיתים קרובות מבלבלת עבור מי שחווים אותה.

במהלך מלחמה או תקופת איום ביטחוני מתמשך כפי שחווינו כעת מול איראן ובכלל מאז ה-7 לאוקטובר, אנחנו פועלים על "טייס אוטומטי". הגוף מפריש הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול, שמכינים אותנו לפעולה מהירה - להגן, לברוח, לתפקד. זוהי תגובת "להילחם או לברוח" - Fight or Flight - שהיא מערכת הישרדותית ידועה ועתיקת יומין. במצב כזה, הרבה רגשות ותגובות נפשיות נדחקות הצידה כדי לאפשר פעולה יעילה על מנת לשרוד.

אבל כשהאיום החיצוני חולף וכבר איננו - המערכת הזו מתרסקת לאיטה. הגוף, ובמיוחד הנפש, עוברים למצב של עיבוד רגשי ושיקוף של כל מה שהתרחש. זוהי התקופה שבה מתחילים לעלות - הזיכרונות, הסיוטים, וכמובן הדאגות. חלקנו עשויים להרגיש "שבירה" נפשית דווקא אז. חשוב לזכור - זוהי תגובה נורמלית למצב לא נורמלי.

התסמינים יכולים לכלול:

• תחושת עייפות או חוסר אנרגיה
• מצבי רוח משתנים, עצב או דיכאון
• תחושת דריכות יתר, רגישות לרעשים וגירויים
• התקפי חרדה
• נדודי שינה, חלומות מטרידים
• תחושת ניתוק

זה קצת כמו מישהו שנפצע, אבל מרוב אדרנלין לא מרגיש כלום בזמן אמת - ורק כשנרגע, מתחיל להרגיש את הכאב. בזמן אמת, מערכת ההישרדות שלנו סוגרת את ה"ברז" הרגשי. אבל כשהכול נרגע, מופיעה ההזדמנות - אך גם הסכנה - לעיבוד פסיכולוגי של החוויה, עיבוד שעשוי להיות לא פשוט.

כפסיכולוגים, אנחנו מכירים את המנגנון הזה היטב. הוא מתרחש גם אחרי אסונות טבע, תאונות דרכים, טראומות אישיות שונות - וגם, כמובן, אחרי מלחמה. זה הרגע שבו הגוף אמנם חוזר לתפקוד, אבל הנפש מתחילה לפעול ולדבר.

לא כל חרדה היא פתולוגית - חשוב להבדיל בין תגובה נורמלית למצוקה כמו למשל במלחמה, לבין מצבים נפשיים קליניים שדורשים התערבות מקצועית. אם התסמינים נמשכים יותר מכמה שבועות, מחמירים, או מפריעים לתפקוד היומיומי - ייתכן שמדובר בתגובה פוסט-טראומטית, חרדה כללית או דיכאון, ומומלץ לפנות לעזרה מקצועית.

• הכרה ברגשות: אל תמהרו להשתיק את התחושות. זה בסדר גמור להרגיש רע - גם אם המלחמה כבר נגמרה.

• חזרה מדורגת לשגרה: לא חייבים לחזור מיד לקצב מלא. תנו לעצמכם זמן.

• שיתוף ותמיכה: דברו עם אנשים בסביבה שלכם. העומס הרגשי קטן יותר כאשר משתפים.

• תנועה, נשימה, שינה: הגוף הוא חלק מהתהליך - דאגו לעצמכם: פעילות גופנית, שינה מספקת ונשימות עמוקות עוזרות לווסת את המערכת הרגשית.

• הפחתת חשיפה לחדשות: גם אם נראה שחייבים לדעת כל דבר, במיוחד מאז ה 7 לאוקטובר והמלחמה מול איראן - מגיע זמן בו המוח זקוק לשקט כדי לעבד את מה שקרה.

חשוב להבין, ובמיוחד לקבל, ש"מצב חירום" הוא לא רק מה שקורה כשהטילים נופלים - הוא גם מה שממשיך להתרחש, לפעמים בשקט, בנפש שלנו. חשוב להכיר בכך, לתת לזה מקום, ולזכור: גם השלב הזה הוא חלק מהתהליך - ואפשר לעבור אותו בעזרת כלים, תמיכה וטיפול נפשי.

איתמר פסקל הוא פסיכולוג קליני מומחה ומנהל מכון תל אביב לפסיכותרפיה