הרגעים שאחרי מצב החירום לעתים אינם מאפשרים "חזרה לשגרה" בלחיצת כפתור. לפעמים מדובר במעבר שמלווה בתחושת בלבול ובקושי לזוז קדימה.
מי שפונה אלינו במילות עידוד, לעיתים שוכח שלפני הכול, צריך רגע לנשום. להבין איפה אנחנו. להיזכר שאנחנו לא לבד.
דווקא עכשיו - זה הזמן לקחת רגע לעצמנו.
כמו שאמר חכמנו הלל הזקן: "אם אין אני לי - מי לי?"
הרי שיש מקום לדאוג לעצמנו, להקשיב לגוף, לשים לב למה שהלב מבקש,
ולצד זה - להבין ולזכור שנטועים בנו כוחות, אנו בעלי ניסיון, ויש לנו מה לתת ולהעניק לאחרים.
וממשיך הלל הזקן ואומר: "וכשאני לעצמי - מה אני?"
דווקא ברגעים שבהם אחרים סביבנו עוד מהססים, אנחנו יכולים להושיט יד, לעודד ולהיות עבור מישהו אחר.
אז איך נפעל?
נסתכל פנימה - ונדאג לעצמנו.
שלב זה נועד להחזיר לעצמנו את תחושת השליטה:
לוודא שהתרופות מונחות במקום, שהבדיקות נעשות, שהיום לא עובר רק מול החדשות.
גם יציאה להליכה קצרה של 10 דקות או שיחה קטנה עם אדם קרוב או שכן - יכולות לעשות שינוי גדול בתחושה.
מפגש קבוע, גם אם למשך קצר, מחזיר את תחושת הקצב ומחבר אותנו מחדש לעולם שמחוץ למחשבות.
הקהילה היא אנחנו - להיפתח החוצה ולהיות חלק
אחד הדברים שהכי נפגעים בזמני חירום הוא הקשר האנושי.
המרחק, הדאגה וההסתגרות לעיתים משאירים אותנו לבד, גם כשאנחנו מוקפים אנשים.
אך עלינו לזכור שלצד היכולת לקבל, יש לנו גם מה לתת לאחרים - אם אתם רואים שכן, חבר, קרוב משפחה שעדיין מתמודד עם עצב, הסתגרות או קושי לתפקד, דווקא עכשיו זה הזמן להשתמש בכוחות הפנימיים שלנו ובניסיון החיים שצברנו - אנחנו יכולים לעזור, לשתף, לעודד, ולעשות מחוות אפילו קטנות - לפעמים מספיק להגיד "בואי איתי לפעילות", או "לא התראינו הרבה זמן, בוא ניפגש".
לפעמים כל מה שאדם צריך הוא לדעת שלא שכחו אותו. שהוא חשוב. שהוא חלק.
טלפון, מפגש, ליווי למכולת, שיחה קצרה - כל אלה הם אבני בניין של קהילה בריאה.
להבין - ששגרה לא בונים ביום
זה בסדר לא לחזור ישר לעצמינו, זוהי תגובה טבעית שמתרחשת כשהגוף עייף ובודק אם כבר מותר לו להירגע.
אם אתם עדיין מתקשים לחזור לעצמכם, מתמודדים עם עצב, הסתגרות או קושי לתפקד - זה הזמן לפנות לעזרה, לא כחולשה - אלא כאקט של אחריות. לפעמים, פנייה לרופא המשפחה, שיחה עם עובד סוציאלי או אפילו שיתוף אדם קרוב - יכולה לפתוח דלת חזרה אל עצמנו.
דווקא עכשיו - להתכונן גם לעתיד
אולי עוד מוקדם לדבר על חירום נוסף, אבל דווקא עכשיו, כשאנחנו נושמים טיפה יותר בחופשיות יש הזדמנות לחשוב: מה עבד טוב בהתנהלות שלי, ומה דורש שיפור.
האם ידענו למי לפנות?
האם הצלחנו להישאר בקשר?
האם יש משהו שנרצה להכין - כדי שנרגיש יותר בטוחים בפעם הבאה?
הכנה לחירום הבא היא לא רק ציוד - אלא גם קשרים, שיחות, היכרות עם מה שאנחנו צריכים, ועם מי שיכול להיות שם בעבורנו.
לסיום: מה למדנו מכל זה?
בתוך כל סערה, אנחנו האזרחים הוותיקים הם העוגן של החברה.
אנחנו אלה שראינו, שחווינו, ששרדנו - ושיש לנו את מה שנדרש כדי להוביל, בזכות מי שאנחנו: חכמים, בעלי ניסיון חיים, אחראים, ערכיים וקהילתיים.
הכוחות שלנו - האישיים והחברתיים - הם נכס של ממש, וכשהחברה רואה אותנו ושומעת אותנו - כולנו מתחזקים, וכשאנחנו נמצאים בלב המארג החברתי - אנחנו לא רק שורדים את החירום הבא, אלא יוצאים ממנו מחוזקים יותר ומחוברים יותר.
שהרי אם לא נבחר לחזק את עצמנו, את הקשרים, ואת הקהילה שסביבנו - מתי נעשה זאת? וכפי שהלל הזקן מלמד אותנו: "אם לא עכשיו, אימתי?"
רוצים לראות איך נראה שינוי חברתי בפעולה? הכנסו לאתר הג'וינט>>