מאז תחילתה של המלחמה מול איראן, לא רק באזורי הדרום או הצפון אנו חווים תחושת איום, אלא כל בית בישראל מרגיש את הטלטלה. מדובר לא רק בטילים או באזעקות, אלא בפגיעה יומיומית בתחושת הביטחון הקיומי והרגשי שלנו. זוגות מוצאים את עצמם מתרחקים, מתווכחים, מגיעים לקצוות. ילדים נסגרים או מתפרצים, ומעל הכול מרחפת תחושת עומס - מתמשך, שוחק, לפעמים בלתי נסבל.
המנגנונים הנפשיים שלנו מגיבים כראוי למצב חירום: התכווצות, התכנסות, תגובתיות. אחד שותק, השני מתעצבן. אחד לוקח אחריות על הכול, השני מתנתק. אלה לא "תקלות במערכת" - אלא תגובות הישרדותיות. הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים אותן בצורה שגויה: חושבים שמי ששקט לא אכפת לו, שמי שמתפרץ הוא כבר לא בן זוג אוהב, שמי שמתרחק לא מעוניין בקרבה. אך ברוב המקרים - ההיפך הוא הנכון. דווקא כי כואב, דווקא כי קשה - הנפש מגייסת דרכים לספוג את הגלים.
וכאן בדיוק נכנסים הכלים שיכולים לעזור. לא פתרונות קסם, אלא צעדים קטנים שמזכירים לנו: גם בתקופה הכי סוערת - יש לנו עדיין בחירה. בתוך הבית, בתוך הקשר. ואפשר לעבור את זה ביחד, באמת:
1. לתת שם למה שמרגישים
במקום "להחזיק את עצמנו" כדי לא להעמיס - אפשר פשוט לומר: "אני מותשת", "אני דואג", "אני לא מצליחה להירדם". זו לא חולשה - זו אינטימיות. גם מול הילדים, מותר להודות שקשה. זה לא מפחיד אותם - זה מרגיע. כי זה נותן לגיטימציה לרגשות שלהם.
2. עוצרים. נושמים. מגיבים אחרת
השהייה לפני תגובה - היכולת להתבונן אפילו לשבריר שנייה בין מה שאנו מרגישים לבין איך שאנו מגיבים, לייצר מרחב פנימי בו אפשר להחזיר לעצמנו שליטה ולא לפעול באופן מיידי מתוך כעס לחץ או פחד. רגע של עצירה, נשימה ובחירה שמתאימה לערכים שלנו ולא רק לרגש שעולה.
3. ליצור עוגנים רגשיים
חיבוק של בוקר, שיחת ערב קצרה, טקס שינה מוכר, שיר אהוב. הדברים הקטנים האלו, שחוזרים על עצמם, הם לא מותרות - הם מנגנוני הגנה מיטיבים. הם מזכירים לנו מי אנחנו בתוך הבלגן.
4. לאפשר מרחק ומרחב בטוח בתוך המשפחה
אם בן הזוג מתרחק, אם הילד מתכנס - לא בהכרח יש כאן ניכור. לפעמים זו הדרך היחידה של הנפש להגן על עצמה. נדרשת עדינות - להישאר קרובים בלי ללחוץ. להציע חיבוק, נוכחות ומילה טובה. לא שופטים.
5. לדבר על שימוש בחומרים - לא בלחש
אחת התופעות הכואבות ביותר בזמני חירום היא עלייה בשימוש בחומרים ממכרים כגון באלכוהול, קנאביס או תרופות מרשם . כשזה קורה בתוך המשפחה - זה משפיע על כולם. ההורה ששותה כל ערב, המתבגר שמעשן כדי "להירגע", בן הזוג שמתרחק כי קשה לו להתמודד. בשלב הזה, השתיקה לא מגנה - היא רק מעמיקה את הבדידות. חשוב לומר: "אני רואה. אני מודאגת. אני איתך." ואם צריך - גם לפנות יחד לעזרה מקצועית.
6. לחפש משמעות - גם בקושי
משפחות שמתמודדות טוב אינן חפות מקושי - הן פשוט מצליחות לחבר אותו לערכים: ערבות הדדית, חמלה, ביחד. להזכיר לעצמנו ולילדינו: "אנחנו שומרים אחד על השני. זה מה שחשוב עכשיו."
בסופו של דבר, אנחנו לא נוכל לעצור את הטילים, וגם לא את החלטות ההנהגות. אבל בתוך ארבעת הקירות שלנו - יש לנו יכולת לבחור כל יום מחדש. בעוד הקשבה. בעוד חיבוק. בעוד "מה שלומך?" אמיתי. במלחמה הזו - מערכות היחסים הקרובות שלנו הן מערכת ההגנה האמיתית שלנו, ואם נשמור עליהן - הן ישמרו עלינו.
רוני רוקח, מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת המערך הקליני, ICA המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש