מצב המלחמה בו אנו נמצאים בימים האחרונים עשוי להגביר מצוקה רגשית בקרב ילדינו, בעיקר אלו המתבגרים שחשופים כמונו למצב דרך אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות בהן הם נמצאים תדיר.
התגובות יכולות להיות שונות בין מתבגר אחד לשני: במקרים מסוימים, הילד תקוע שעות בחדר מול המחשב ולא מוכן לצאת, או הילדה פתאום שותקת, מסתגרת, מסרבת לשתף.
גם בלי מלחמות, אזעקות וטילים שהורסים שכונות שלמות - תקופת הילדות - שלעיתים נתפסת באופן סטריאוטיפי כשלב קליל וחסר דאגות - היא בפועל זמן רגיש מאוד. זהו שלב שבו ממתמודדים לעיתים עם אתגרים סביב ההתבגרות, קונפליקטים פנימיים וחיצוניים ורגשות שקשה לשים עליהן את האצבע - ובוודאי שקשה לדבר עליהן.
ילד או מתבגר במצוקה לרוב לא יגיד "אני בדיכאון". הוא יביע זאת בדרכים אחרות המתבטאות בשינוי התנהגותי או חברתי או לא פעם בכאבים שונים בגוף. בקרב מתבגרים - שאצלם השינויים ההורמונליים, החברתיים והאישיים חדים יותר - הסיכון למצוקה רגשית אף עולה. במקרים מסוימים, המצוקה יכולה להחמיר ולהגיע אפילו למחשבות אובדניות או מצבי סיכון. וכשהמצוקה שותקת - ההורה צריך לדעת להקשיב בין השורות.
במקרים רבים, ילדים ובני נוער לא משתפים את המבוגרים במה שעובר עליהם. הסיבות מגוונות ונעות בין בושה, קושי לתת אמון, תחושה שאף אחד לא יבין, או פשוט היעדר שפה רגשית המאפשרת להם להסביר מה הם מרגישים.
לכן, האחריות לראות, לזהות, לשאול ולהושיט יד - היא של המבוגרים. ההורים הם הדמויות המרכזיות, אך גם מורים, מדריכים, קרובי משפחה, שכנים ואנשי מקצוע עשויים להיות אלו שישימו לב שמשהו לא כשורה - וזו הזדמנות חשובה לא להתעלם.
כיצד נזהה שהילד או המתבגר במצוקה?
כדי לזהות מצוקה רגשית אצל ילד או מתבגר, המבוגר המשמעותי בחייו - הורה, מורה, מדריך או מטפל - צריך להיות קשוב וער לשינויים, גם הקטנים שביניהם. מצוקה רגשית לא תמיד תתבטא בבכי או בשיחה גלויה - לעיתים היא מופיעה בדרכים מפתיעות, שמתפרשות בטעות כ"בעיה התנהגותית" או "גיל ההתבגרות" או "חיפוש אחר תשומת לב".
אחד הסימנים הראשונים היכולים להעיד על קושי רגשי הוא שינוי פתאומי בהתנהגות: ילד שהיה נעים ורגוע הופך פתאום לעצבני, מתפרץ או מתריס, או להפך - מסתגר, שותק ומתרחק מכולם. ייתכנו גם שינויים ברמת הריכוז, ירידה ביכולת הלמידה, חוסר סבלנות ותחושת חוסר עניין כללי. לעיתים המצוקה תתבטא דווקא בגוף: כאבי בטן או ראש חוזרים, תלונות גופניות מתמשכות ללא הסבר רפואי - כולם יכולים להיות ביטוי לקושי רגשי שלא קיבל מענה.
גם ההתנהלות החברתית מהווה מדד חשוב - ירידה חדה במפגשים עם חברים, הסתגרות ממושכת בחדר או לחלופין התרועעות אינטנסיבית וחריגה מהרגיל עם קבוצות חדשות, לעיתים בשילוב עם התנהגויות כמו שתייה, עישון או סמים - עשויות להעיד על ניסיון "להשתלב בכל מחיר" או על חיפוש להשתייכות.
במקביל, חשוב לשים לב לזמן שהילד מבלה מול מסכים - לא רק הכמות, אלא בעיקר האיכות: האם הוא מצליח להתנתק מהם? האם הם מחליפים מפגש חברתי, חוגים, תנועת נוער, או שינה תקינה? האם הוא חשוף לתכנים אלימים, מיניים או מטרידים שיכולים להשפיע על מצבו הנפשי? גם שינויים בשינה - קושי להירדם, שינה מופרעת, או דווקא שינה מרובה מהרגיל - מהווים לעיתים סימפטום למצוקה רגשית.
בקרב מתבגרים, המורכבות אף עולה - שכן זו תקופה רגשית סוערת ממילא, הכוללת תנודות במצב הרוח, קונפליקטים עם הסביבה, וחיפוש זהות, וזאת בנוסף למצב המלחמתי העכשווי. לכן חשוב פי כמה להיות שם, לזהות מתי משהו כבר לא "בתוך הנורמה", ולהגיב מתוך הבנה ולא מתוך שיפוט. בסופו של דבר, ההקשבה - זו הפשוטה, הנוכחת, הלא מאיימת - היא המאפשרת לזהות את המצוקה ולשמש עבור הילד עוגן רגשי שמוביל לביטוי, שיתוף ואולי גם להתחלה של ריפוי.
שיחה רגישה מתחילה בזמן ובמקום הנכון, ולא "על הדרך" או מתוך כעס. בחרו רגע נינוח המתאים לאופי שלכם ושל הילד -ערב רגוע בבית, הזמנה לשבת ביחד במקום שאוהבים, הליכה משותפת, נסיעה - ושאלו מתוך אכפתיות, לא מתוך תחקור.
המפתח הוא להיות בצד של הילד, לא מולו. נסו לא לשפוט, לא לזלזל ולא למהר לפתור. עבור הילד, גם דבר קטן יכול להרגיש כמו סוף העולם - וזה בסדר. עצם הידיעה שיש מבוגר שמכיל, מבין ולא שופט - מרגיעה ותומכת.
כשכבר יש אבחנה - מה עושים?
אבחנות פסיכיאטריות כמו דיכאון, חרדה, הפרעת קשב, תסמונת פוסט טראומטית ועוד, עלולות להרתיע את ההורים - ולעיתים אף את הילד. ההמלצה היא להסביר אותן בכנות, בגובה העיניים, ובכבוד לאינטליגנציה של הילד. ילדים רוצים להבין - וזה עוזר להם להתמודד. אפשר להיעזר בספרים, סרטונים, שירים או דוגמאות מהחיים. קבוצות טיפוליות - שבהן משתתפים ילדים אחרים עם אתגרים דומים - מעניקות תחושת שייכות, מפחיתות את הבושה ומחזקות את המסר שהם לא לבד.
הורים רבים חשים אבודים כשהם מזהים שמשהו עובר על הילד שלהם - וזה מובן.
אבל תזכרו שאתם לא לבד. פנייה לרופא הילדים, יועצת בית ספר, פסיכולוג או כל איש מקצוע בתחום בריאות הנפש - יכולה לעשות הבדל עצום. לפעמים שיחה אחת עם מישהו שרואה אותך - זה כל מה שצריך כדי להתחיל שינוי.
ד"ר איריס כהן יבין, פסיכיאטרית ילדים ונוער במכבי שירותי בריאות; מחברת הספר "המראה", סיפור פנטזיה שעוזר לילדים להבין מה היא הפרעת קשב ובדרך ללמוד גם להבין את השני