כל הורה מכיר את הרגע הזה. הילדים לא מקשיבים, או שהבית מבולגן נורא, או שהם לא נועלים נעליים למרות שכבר ביקשת ואתם באיחור - ואז משהו משתלט עלינו, כמעט באופן לא רצוני, ואנחנו עוברים למצב צעקות. אנחנו, ההורים שאומרים לילדים שלא צריך לצעוק, ש"מבינים אותם רק כשהם מדברים יפה", הופכים לילדים בעצמנו וצועקים את כל הכאב שלנו ישר מהבטן.
מוכר? אז אתם בוודאי מכירים גם את תחושת האשמה החמוצה שמגיעה רגע אחרי, את התחושה שהצעקה אולי עבדה (הם סידרו את הבית או נעלו נעליים), אבל אתם מרגישים רע. מרגישים שאיבדתם שליטה ופגעתם באנשים שאתם הכי אוהבים בעולם. יצאה לכם המפלצת.
למה זה קורה?
ההתפרצויות האלה קורות לכם כי אתם אנושיים וכי הורות זו עבודה קשה מאוד. למעשה, זה קורה לכולם, כשלכל הורה יש טריגר אחר שמוציא ממנו תגובה חסרה שליטה. מה שחשוב לדעת ולזכור הוא שהכעס והעלבון שמפעיל אותנו לא באמת קשור לילדים שלנו, הם פשוט לחצו בהתנהגות שלהם על כפתור שהחזיר אותנו לכאב עמוק ובסיסי.
ברבים מהמקרים הטריגר לוקח אותנו למקום שבו לא רואים אותנו או לא סופרים אותנו, אנחנו מרגישים שקופים, מה שפוגע בתחושת הערך שלנו. כשתחושת הערך נפגעת - אנחנו מנסים להחזיר לעצמנו אותה - וזה בדיוק השלב שמגיעה ההתפרצות. אנחנו מרגישים חסרי כוח וחסרי השפעה - ומחזירים לעצמנו את ההשפעה בדרכים לא מיטביות. התפרצות היא כמו כדור אנרגיה - היא מעוררת ונותנת כוח, מחזירה לי את תחושת הערך.
אבל באיזה מחיר?
האופן שבו אנחנו מתנהלים בבית זה אישור לילדים שלנו להתנהג ככה בחיים עצמם. אם אנחנו מעודדים - אנחנו מלמדים שפה. אם אנחנו מקשיבים - אנחנו מלמדים שפה. אם אנחנו מכבדים את השומר בקניון - מלמדים שפה. ואם אנחנו כוחניים? גם כאן אנחנו מלמדים שפה. כשאנחנו משתמשים בכוח אנחנו בעצם מחזקים את ההבנה של הילדים שלנו שגם הם צריכים להשתמש בכוח כדי להחזיר לעצמם את תחושת הערך (שנפגעה ברגע שצרחנו עליהם).
כאמור, הסיבה שאנחנו בוחרים בכוח היא כדי שתהיה לנו השפעה, בעיקר כשאנחנו מרגישים חסרי אונים. אבל יש עוד דרך להגיע לשם - יחסים טובים. ככל שהיחסים שלנו עם הילדים שלנו יהיו טובים יותר, תהיה לנו יותר השפעה ויהיה יותר שיתוף פעולה בבית. ואז כשאני אגיד או "לא", הילד יפסיק, ואני לא אצטרך להשתמש בכוח.
שיתוף פעולה אי אפשר לדרוש - אפשר רק לזכות בו, והוא תולדה של היחסים בבית. יש כאן עסקת חבילה - הדרך להבטיח שנזכה לשיתוף פעולה של הילד היא על ידי כך שנבסס יחסים טובים, שנלמד להתנהג לילדים שלנו בכבוד גם כשאנחנו בקצה. ואם אני צועקת, כועסת ומאבדת שליטה - אני עלולה לפגועה ביחסים.
איך עושים את זה?
השלב הראשון הוא להבין מה עובר עלינו. לזהות את הטריגרים האלה שגורמים לנו להרגיש חסרי אונים, שקופים, המקומות שמוציאים ממנו את הילד/ה. ברגע שנזהה את המקומות האלה, נוכל לנשום עמוק ולהזכיר לעצמנו שמדובר בכאב פנימי שלנו. שהילד שלנו לא ניסה לפגוע בנו, הוא פשוט היה ילד, וההתנהגות שלו פגשה נקודת תורפה שלנו. כך, מד הכעס ירד אוטומטית והתגובה תהיה מחוזקת יותר.
אם אתם יכולים, נסו לזהות את התגובה הפיזית כשזה קורה לכם - בטן מתהפכת, פנים מתלהטות - כך תדעו בדיוק מתי אתם צריכים רגע של הפסקה.
כשאתם מרגישים את ההתפרצות הזו גואה, נסו לקחת את כל האנרגיה הזו שהתמלאתם בה, ובמקום לזרוק אותה על הילדים - להשתמש בה למיקוד שליטה פנימי. לקחת את כל האנרגיה הזו כדי להגיב אחרת. המטרה שלנו היא להוציא את האנרגיה הזו על עצמנו ולא על הילדים, כי לנו יש את האחריות על האווירה בבית.
כדי לעשות את זה, אפשר ללכת רגע הצידה ולנשום עמוק, לשטוף פנים במים קרים, לנסות לשמוע מוזיקה - כל אלה יעזרו לכם להרגיע את מערכת העצבים שלכם. אם כבר יצאה הצרחה, נסו לנשום ולומר לילדים "לא יצא לי טוב. שניה, אני רוצה לומר את זה אחרת".
ואם בכל זאת התפוצצתם, נסו בערב לשחזר את הסיטואציה ולחשוב איך הייתם עושים את זה אחרת. כך בפעם הבאה יהיו לכם כלים זמינים יותר. וכמובן, אם יצא לכם לא טוב, דברו על זה עם הילדים. תתנצלו באמת ומכל הלב, בלי אבל. התנצלו באמת כדי ללמד אותם לקחת אחריות על המעשים שלהם, גם בזמן סערה.
ואחרי זה, שחררו את האשמה. כולם מגיעים לקצה לפעמים, ועצם הניסיון לעשות את זה אחרת הופך אתכם להורים טובים. וגם חמלה עצמית זו מיומניות שכדאי ליישם כדי שהילדים שלנו ילמדו אותה.
גם אם לפעמים יוצאת לכם המפלצת - זה לא הופך אתכם להורים רעים. זה רק אומר שאתם בני אדם, שמנסים. וזה, בעיני, הדבר הכי חשוב שהילדים שלנו יכולים ללמוד מאיתנו.
יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות