שני מקרי רצח והתאבדות בשבוע: יש לזה הסבר פסיכולוגי כואב, והוא קשור לכולנו

אתמול (שני) נקבע מותה של ילנה גאלובסקי בת ה-51 מבת ים, שנרצחה על ידי בן זוגה. הוא עצמו עלה לגג הבניין והתאבד. שבוע לפני בקיבוץ אשדות יעקב, ירה גבר בפרודתו - רוית גל נחמד בת ה-54, והתאבד. בנוסף לשני אלה - במודיעין אמא רצחה את בנה, הציתה את הדירה והתאבדה, על פי הערכות המשטרה. ואז נשאלת השאלה, האם קיים פה איזהו דפוס? האם יש הקשרים נוספים למקרים? שהרי אין ביניהם קשר גיאוגרפי, והתשובה לשאלות היא כן.

אנו נמצאים בתקופת מלחמה ארוכה מאוד, שהמתח הנפשי חברתי והכלכלי עוטף את כולנו. כמו גם העובדה שהמתח הקיומי נמצא "על השולחן". התחושה שבין הרצון "לחיות" את השיא, כי הנה קורונה, מלחמה ומה עוד יקרה בעתיד - לבין הצורך בביטחון ושמירה על הקיים, נעים על חבל דק.

המעגלים הקיומיים האלה משפיעים על השוטף, ובפרט על הפרטים בתוך הבתים. לעיתים השפעות אילו מתיישבות על פרה-דיספוזיציה (קרקע מכינה) שהיא גם כך רעועה ברמה הזוגית והאישית, והמקום לאירוע חריג כמו אלימות - צפוי אף יותר.

ומתי בשבוע נפגוש מתח גבוה יותר בבתים? בפרט בסופי שבוע ובחגים. בזמן זה המשפחה ביחד, אין "לאין לברוח" , אין עבודה, מסגרות או מעגלי תמיכה חיצוניים כמו ביום חול רגיל, כל המתחים החיצונים כפי שציינו אותם לרבות המתחים הפנימיים ולפעמים גם השפעות ניהול הילדים - נמצאים בארבע קירות "וסיר הלחץ" בבית, גובר.

בחלק מהמשפחות מתחזק המערך הפטריארכלי בסופי שבוע וחגים. תפיסת הגבר כראש המשפחה, מחזקת לפעמים את תחושת הבעלות, שיכולה להתדרדר בנסיבות מסוימות לאלימות ותחושת חוסר אונים. לעיתים הרצון לדווח על אלימות, גם נדחה בזמן זה, כי המסגרות סגורות, "כי לא נעים להפריע בשבת" ועוד תחושות נוספות שלעיטים דוחפות את הפתרון, לימי חול. כמו כן, סופ"ש וחגים נותנים "דרור" לאנשים להשתמש לפעמים בסמים ואלכוהול, "להשתחרר" מכל העול של השבוע. שימוש בחומרים מוגברים ומשני תודעה, משפיעים באופן מובהק על אלימות, התפרצויות זעם שליטה עצמית שחרור עכבות ולעיתים, תלוי בסוג הסם, גם משפיעים באופן קיצוני והזייתי כפי שראינו במקרה של הנער בין ה 15 שקפץ אל מותו בחג האחרון, ולקח ככל הנראה חומרים הזייתיים.

תופעת הרצח על רקע אלימות בתוך המשפחה עשויה להתנהג כתופעה "מדבקת" במובן החברתי פסיכולוגי של המושג. כלומר, מקרה קיצוני שמסוקר בהרחבה בתקשורת, במיוחד כשמדובר ברצח בן או בת זוג או הורה או ילד - עלול להפוך לטריגר עבור אדם אחר שנמצא במצוקה רגשית או במצב ריגשי נפיץ. לעיתים עצם החשיפה למקרה דומה מספקת לו תעוזה שלא הייתה לו קודם. הוא מזהה את עצמו כמי שנמצא באותו מצב, שואב כוח מהתעוזה של הרוצח שצפה בו בחדשות ומפרש את המעשה כדרך להשיב שליטה, להעניש או לסיים את הסבל ו"לפתור את הבעיות". כאמור, חיקוי של דרך התנהגות זו תואמת לסוג מסוים של אנשים עם קווי אישיות נרקסיסטיים, גבוליים, אנטי סוציאלים או עם רקע של אלימות המותאם למודל הפעולה.

בשני המקרים, המצוינים אנו רואים דפוס דומה - לאחר מעשה. התאבדות הגבר. תופעה זו נובעת מקשת של סיבות פסיכולוגיות. הראשונה מבניהם הינה הרצון בשליטה טוטאלית. "אם אני לא שם, אף אחד לא יהיה שם". זה מתאים יותר לזוגיות שהאישה רוצה לסיים את הקשר, הגבר מרגיש שהוא חסר אונים והוא איבד שליטה על הקרובה אליו מכל. הרצח ולאחריו האובדנות, היא קריאה של שליטה אבסולוטית וניהול כל האירוע, על ידו ובהבנה גם, שלאחר מעשה זה, אין לו לאין להמשיך. ייתכן גם קו מחשבה של מעשה רומנטי, סיום כואב אך בלתי נמנע של "עד שהמוות יפריד בינינו". לעתים ההתאבדות שלאחר נובעת מהצורך למחוק את ההשלכות של המעשה. כדוגמת המשפט, המאסר, והגינויים החברתיים.

לרוב אירוע דומה לזה יתבצע בצורה מתוכננת על ידי המבצע, או שהמחשבה על התאבדות תעלה בעת הביצוע או מידית לאחריו. התנהגות זו תנבע לרוב מביטחון עצמי נמוך, תחושת כישלון, השפלה, רצון עז לנקום, כעס בלתי נשלט, לצד רכושנות, קנאה, חוסר ויסות ריגשי, קושי להתמודד עם דחייה, הליכים משפטיים כמו צווי הרחקה, בגידה ולעיתים - אלימות נפשית, פיזית או מינית מוקדמת שביצע במתלוננת. שילוב של דינמיקה זוגית אלימה והתפרקות ריגשית טוטאלית. על פי הערכתי המקצועית, בשני המקרים המדוברים, המניעים לביצוע הם אלו.

במקרה אחר, מדובר במצב של אדם בעל קווים פסיכוטיים מורכבים, והמעשה - הרצח והאובדנות - מתבצעים מחוסר שפיות ללא הבנה וקשר למציאות. מקרה דומה יכול להתרחש בעקבות לקיחת סמים מורכבים, ואז הביצוע יהיה על בסיס חוסר שפיות זמנית.

מקרה שונה מאוד, יכול להתקיים כששני בני הזוג מבוגרים או חולים מאוד או רק אחד מהם כמו האישה, ושניהם מדברים על הדברים ומחליטים לשם קץ לחייהם. במקרה זה הרצח-אובדנות מתבצעים ללא רגשי נקמנות או רגש דומה אלא מתוך אהבה.

לסיכום, בתחילת המלחמה ראינו ירידה במקרים המדווחים על אלימות במשפחה. הערכה הייתה שהצורך בביטחון ובבטיחות האישית ועל הילדים, גבר על התחושות האישיות והמורכבות של הנשים בבית. במקביל, ידענו , אנשי המקצוע והערכנו נכון שלאחר המלחמה, נראה גל של דווחים ומקרים ואף פניות רבות יותר למקלטים. מה שלא ידענו, שהמלחמה תמשך כל כך הרבה זמן. והמצב הנפשי כלכלי חברתי ילווה אותנו לאורך תקופה כל כך ארוכה. וש"אחרי המלחמה", כבר הגיע. וגל המקרים התחיל כבר לצאת לדרך.

אני קוראת לכל הנשים, והגברים, שחווים אלימות בביתם, לא להמתין יותר. לא לשמור על המסגרת עד שהמצב הביטחוני יסתדר. לפנות. לדווח. לצאת. לעשות מעשה, לפני - שיהיה מאוחר מדי, ולא תוכלו לעשות שום מעשה מגן לא עליכם ולא על ילדיכם.

חניט שגיא, יו"ר עמותת הקרימינולוגים השיקומיים, מנהלת המסגרת הפלילית - מרכז ידע שיקומי.