לופוס - זאבת (Systemic Lupus Erythematosus, SLE) היא מחלה כרונית אוטואימונית שבה מערכת החיסון, שאמורה להגן על הגוף מפני מחוללי מחלות, תוקפת בטעות רקמות ואיברים. תסמיני המחלה משתנים בין מטופלים, אך כוללים לרוב עייפות כרונית, כאבי מפרקים, גרד בעור, פריחה אופיינית בצורת פרפר על הפנים ולעיתים גם תסמינים פנימיים חמורים יותר.
לופוס נחשבת למחלה מורכבת ובלתי צפויה. היא מאופיינת בתקופות של רמיסיה (שקט יחסי) לצד התלקחויות שבהן המחלה הופכת לפעילה. רופאי היחידה הראומטולוגית במרכז הרפואי לגליל - פרופ' חיים פוטרמן וד"ר רולא דאוד - מסבירים מי בסיכון, איך מאבחנים, מה חשוב לדעת על מאפייני המחלה ואיך התאמה אישית של הטיפול מסייעת בשיפור איכות החיים של החולים.
לופוס: מחלה רב-מערכתית שדורשת מודעות
פרופ' חיים פוטרמן, ראומטולוג, חוקר ורופא עם התמחות מיוחדת בלופוס ומנהל מכון המחקר במרכז הרפואי לגליל, חזר לישראל בתחילת העשור אחרי 20 שנה כמנהל מחלקה בניו יורק. "תפקיד מערכת החיסון היא להגן מפני מזיקים וכדי לעשות זאת היא מזהה פתוגנים (גורמים מזהמים) כזרים, תוקפת ומשמידה אותם", הוא מסביר. "במחלות אוטואימוניות כמו לופוס, המערכת מזהה את התאים והרקמות הרגילים והבריאים של הגוף כזרים, ובמקום להגן עליהם, היא תוקפת אותם. כך נוצרת מחלה - כמו ירי כוחותינו על כוחותינו".
לדבריו, בעוד שמחלות אוטואימוניות אחרות תוקפות לרוב איבר מסוים (כמו הלבלב בסוכרת נעורים), בלופוס, הנוגדנים יוצרים התקפה חיסונית במספר רקמות, בעיקר בעור ובפרקים ועלולה לפגוע גם באיברים נוספים כמו מערכות העצבים והדם, הכליה ורקמות נוספות. "לופוס היא אמנם מחלה כרונית ללא מרפא, אך יש היום אפשרויות טיפול טובות, המסייעות בשיפור איכות החיים", הוא מדגיש.
"לופוס זה מסע ארוך", מוסיפה ד"ר רולא דאוד רופאה בכירה ביחידה לראומטולוגיה במרכז הרפואי לגליל, "ואחרי עשרות שנים המחלה עשויה לגרום לנזק באיברים, הן בשל מהלך המחלה והן בשל טיפולים, להם השפעות ארוכות טווח". ד"ר דאוד עוסקת באבחון וטיפול במחלות ראומטולוגיות מורכבות, בדגש על לופוס. במסגרת הפעילות ביחידה, היא מרכזת מרפאת לופוס חודשית, שבה נערכים טיפול ומעקב למטופלים עם לופוס, תוך התאמה אישית ושילוב גישות רב-תחומיות.
בישראל חיים אלפי חולות וחולי לופוס. "המחלה אמנם לא שכיחה אבל יש חשיבות גבוהה למודעות אליה ולתסמינים שלה", מדגישה ד"ר דאוד. המחלה תוקפת בעיקר נשים בגיל הפוריות (גילאי 15-45). כאשר כ-9 מתוך 10 מהחולים הן נשים. אצל גברים, המחלה נוטה להיות אגרסיבית יותר. "השכיחות הגבוהה בנשים מוסברת על ידי סיבות הורמונליות וסיבות נוספות", מציין פרופ' פוטרמן ומוסיף: "גיל הפוריות, מצבי דחק, סטרס, ועישון מהווים גורמי סיכון למחלה, כמו גם טיפולים הורמונליים בהריון".
משך הזמן הממוצע לאבחון - כשנה
חולת לופוס ממוצעת תעבור מספר רופאים ותחכה כשנה עד לאבחון מדויק. "מרגע שעולה החשד והחולה מגיעה לראומטולוג, האבחנה עצמה כבר פשוטה יחסית, ומתבצעת בשילוב של קריטריונים קליניים ובדיקות דם מתקדמות", מסביר פרופ' פוטרמן. "העיכוב באבחון נובע מהאופי הרב-מערכתי של המחלה - לופוס לא מתבטאת באופן אחיד אצל כל החולים וחלק מהתסמינים עשוי להופיע רק בשלב מתקדם יותר - מה שמקשה על זיהוי המחלה בשלבים הראשונים".
מה ידוע היום על הגורמים הסביבתיים והגנטיים המעורבים בהתפתחות המחלה?
פרופ' פוטרמן: "ללופוס יש מרכיב גנטי, אבל גם בקרב תאומים זהים - הסיכון לחלות עומד על 25% עד 50% בלבד. לעיתים נראה אצל קרוב משפחה מחלה אוטואימונית אחרת, מכיוון שמדובר באותם גנים שמעלים את הסיכון לאוטואימוניות באופן כללי. אין כיום חיסון או טיפול מונע להתפרצות המחלה, אך כאשר מדובר בבני משפחה של חולים - אנחנו ערים יותר לאפשרות של הופעת המחלה".
כשאתם מאבחנים חולה חדשה - מה חשוב שהיא תבין ותדע על מחלת הלופוס?
פרופ' פוטרמן: "חשוב להבין שכל מקרה שונה ודורש התאמה אישית של הטיפול. עם טיפול נכון, מעקב אצל מומחה ושמירה על ההנחיות, ניתן לקיים חיים מלאים לצד המחלה". ד"ר דאוד מוסיפה: "ישנה חשיבות רבה לליווי של צוות רב-תחומי, כולל בתקופת הפוריות וההריון".
"הטיפולים הביולוגיים - בשורה למטופלים"
מה כולל הטיפול במחלה?
"מאחר שלופוס נגרמת מפעילות-יתר של מערכת החיסון - תאי B ו-T, נוגדנים וציטוקינים (חלבונים קטנים) - נדרש טיפול שמדכא את פעילותה", מסביר פרופ' פוטרמן. "עד למהפכת התרופות הביולוגיות, עמדו לרשותנו תרופות מדכאות חיסון) אימונוסופרסיביות), סטרואידים ותרופות נוגדות דלקת (NSAIDs), לצד תרופות נגד מלריה שנמצאו אפקטיביות. בשל הדיכוי החיסוני, יש צורך באיזון עדין בין שליטה במחלה לבין שמירה על יכולת ההתמודדות של הגוף עם זיהומים. זו גם הסיבה לכך שחולי לופוס חייבים להקפיד על חיסונים, כולל חיסון נגד שפעת עונתית".
התרופות הביולוגיות חוללו מהפכה בטיפול בלופוס. "מדובר בטיפולים שמכוונים באופן סלקטיבי מרכיבים מסוימים במערכת החיסון, ובכך משיגים יעילות גבוהה לצד הפחתת תופעות לוואי", אומר פרופ' פוטרמן. "בתחילה נעשה בהן שימוש במחלות מפרקים, ובשנים האחרונות הן נכנסו גם לטיפול בלופוס. התרופות הללו מאפשרות להפחית את תסמיני המחלה, לצמצם התלקחויות ולהפחית במינוני התרופות מדכאות החיסון. "סטרואידים אומנם יעילים בתקופות של התלקחות חריפה, אבל לטיפול ממושך בהם יש מחיר, ולכן השאיפה היא לצמצם ככל האפשר את השימוש בהם לאורך זמן. שימוש ממושך עלול לגרום לתופעות לוואי משמעותיות, כגון חולשת שרירים, דלדול עצם (אוסטיאופורוזיס), עלייה ברמות הסוכר בדם, עלייה בלחץ הדם, פגיעה ביכולת של הגוף להילחם בזיהומים, שינויים במצב הרוח, ואף פגיעה בתפקוד בלוטת יותרת הכליה. לכן השאיפה היא לצמצם ככל האפשר את השימוש בהם לאורך זמן".
כיום, התרופות הביולוגיות נכנסות לשימוש בשלבים מוקדמים יותר בטיפול. "הן עדיין אינן קו ראשון - ולכן חשוב לוודא התאמה מדויקת לחולה", מוסיף פרופ' פוטרמן. "אבל בהחלט מדובר בקו טיפולי בעל פוטנציאל עצום".
"הטיפולים הביולוגיים הקיימים כיום טובים, יעילים ובטיחותיים", מדגישה ד"ר דאוד. "סל התרופות בישראל מאפשר הנגשה של טיפולים שונים וביניהם גם טיפולים ביולוגים עבור קבוצות מסוימות של חולים, תחום הלופוס ממשיך להתפתח בקצב מרשים מבחינת המחקר הטיפולי".
כיצד שינוי באורח החיים עשוי לסייע בניהול המחלה בטווח הארוך?
"כדי לשמור על יציבות המחלה ולמנוע התלקחויות, נדרשת מחויבות של המטופלים לשלושה עקרונות מרכזיים, מסבירה ד"ר דאוד: "עיקרון ראשון והחשוב ביותר הוא היענות לטיפול - לקחת את התרופות באופן קבוע ולפי ההמלצות הרופא/ה המטפל/ת".
העיקרון השני הוא מעקב רפואי סדיר - גם כאשר החולה מרגיש טוב. "המעקב מאפשר לזהות פעילות מוקדמת של המחלה ולהתערב בזמן, לפני שהמצב מחמיר", היא מוסיפה.
העיקרון השלישי נוגע לאורח החיים - שמירה על תזונה מאוזנת, פעילות גופנית סדירה, איזון של פרופיל שומנים בדם וטיפול ביתר לחץ דם. "אחד הסיכונים המשמעותיים בלופוס לטווח הארוך הוא מחלות לב", מדגישה ד"ר דאוד. בנוסף, ממליצים הרופאים להימנע מחשיפה לשמש, להשתמש באופן קבוע במסנני קרינה בעלי מקדם הגנה גבוה, ולהעדיף גלולות למניעת הריון שאינן מבוססות על אסטרוגן.
כיצד סטרס ומצבי דחק משפיעים על חולי לופוס?
"בדרך כלל, ניתן לזהות טריגר שמוביל להתפרצות - מצב של סטרס אקוטי כמו ניתוח, זיהום או מתח נפשי", אומרת ד"ר דאוד. אחת הסיבות השכיחות להתלקחויות דווקא נמצאת בשליטת החולים עצמם. "לעיתים, כשחולים מרגישים טוב, הם מפסיקים את התרופות על דעת עצמם - פשוט כי אף אחד לא אוהב לקחת טיפול קבוע. אבל הפסקה פתאומית של הטיפול עלולה להוביל להתפרצות חמורה של המחלה. למעשה, השלב הכי קשה לניהול של המחלה הוא דווקא בזמן הפוגה".
זו גם הסיבה לכך שראומטולוגים מקפידים לעקוב אחר המטופלים בצורה סדירה וקבועה - גם כשהם ללא תסמינים. המעקב כולל בדיקות מעבדה שיכולות לאתר סימנים מוקדמים לפעילות המחלה, ולאפשר טיפול מניעתי שיכול למנוע את ההתלקחות הבאה. הדבר חשוב במיוחד בקרב חולים עם מעורבות של מערכות קריטיות, כמו הכליות. לדברי פרופ' פוטרמן, אין להפריז בחשיבות של רציפות הטיפול: "ככל שהמעקב סדיר יותר והקשר עם הרופא רציף - כך מספר ההתלקחויות יורד. זה משהו שאנחנו רואים באופן חד-משמעי".