"אמא, את בסדר? למה את בוכה? את נראית לי מודאגת, אמרו עכשיו משהו בחדשות? את רוצה שאני אשחק איתך? לספר לך משהו מצחיק שקרה היום? אל תהיי מודאגת בגללי, אני אסתדר לבד, לא סיפרתי לך דברים כי פחדתי שתהיי עצובה. מפריע לך שאני פה? ללכת לחדר? שאני אחבק אותך? תראי, אני לא צריך כלום, אני לא מפחד, אני אעזור לך , אני אדאג לך ואת אפילו לא צריכה להעז לבקש".
אם אתם מזהים שאלות ומחוות מהסוג הזה מצד הילדים שלכם - כדאי מאד להמשיך ולקרוא, לקחת נשימה עמוקה, להבין שאתם לא אשמים ושיש דרכים הגיוניות ומהירות להשיב את סדר ההיררכיה הורה-ילד על כנו בכמה צעדים פשוטים.
הכאוס במדינה מחלחל
כאשר הורה חווה טראומה מתמשכת ועכשווית, כל פן של תפקוד הורי הולך ונהיה קצת יותר מאתגר.
בישראל 2025 להיות הורה פירושו לנסות ולהחזיק בכל הכוח את התפקיד של 'מבוגר אחראי' תוך כדי הסתחררות בכאוס רגשי שלא נגמר.
המלחמות, החרדות, השריפות, הפוליטיקה, המצב הכלכלי והמצב הכללי מהווים שגרה של חירום מתמשך - כל אלו מציפים מאד את ההורים. אין לנו שום פריבילגיות לקחת לעצמנו אפילו דקה אחת להבין, להתפקס, לעבד - אנחנו ישר נופלים לסחרור הכאוטי הבא.
הכאוס הזה מחלחל ישר לתוך המרחב העדין, הרגיש המוגן והרך שבין הורה לילד - וקירותיו נופלים וקורסים.
ילדים ישראלים מוצאים עצמם יותר ויותר נדרשים להכיל קשיים של ההורים - לשמור לא להעציב את אמא, לא להדאיג את אבא וקו דק, שקוף אבל חשוב מאין כמוהו הולך ונחצה - חציית קו התמיכה הרגשית המתהפכת, שמה בספרות המקצועית 'פרנטיפיקציה' - מבלי לשים לב אנחנו ממנים את הילדים שלנו לדאוג יותר ויותר לעצמם, לקחת אחריות על האחים הקטנים, לוודא שהם לא מכבידים עלינו וקצת 'לטפל' בנו - לכך יש השלכות לא פשוטות על ילדים לטווח הארוך, זה נעשה בשקט בשקט, בלי משים, זה לא מודע ולא מכוון אבל גובה מהילדים מחיר רגשי עמוק, ואופייני לא רק אבל יותר לילדים הרגישים, המבינים, המצוידים ביכולות אמפתיות גבוהות.
מחקר חדש מאד ומעניין בחן את חוויותיהם האישיות של הורים במהלך חרבות ברזל. המחקר מצא שרבים מההורים חוו תחושת הלם ואי וודאות לנוכח רצף האירועים הקשים והחריגים, הורים רבים חוו בעצמם חוויות של נטישה ובגידה מצד הרשויות ומוסדות המדינה. הורים היו מודאגים מההשלכות של המצב על ילדיהם פיסית ונפשית, הרבה הורים חוו תחושות אשם, אכזבה וביקורת עצמית על תפקודם. ובמצב הדברים הנוכחי התקשו מאד למצוא לעצמם מקורות תמיכה. כאלו שעוסקים ישירות בחוויה שלהם, בהתמודדות שלהם תוך שמירה על בריאותם הנפשית ולא רק כאמצעי להשפעה על הילדים.
במצבים כאלו, חשוב מאד להושיט יד להורים, לתמוך בהם ולסייע להם לחדד את הגבולות.
הסימנים שמעידים על היפוך התפקידים
• הסימן הראשון והחשוב מגיע מכיוון הילד, אם הבחנת שהילד מתחיל לדאוג לך יותר מדי. זה מרגש עד דמעות וממיס את הלב אבל גם סימן בדוק שהילד נטש את עמדתו והתחיל להפוך כיוון של מתן תמיכה להורה. שאלות חוזרות לשלומכם ההורים, ניסיונות הרגעה, הימנעות משיתוף הקשיים שלו - הם סימנים המעידים שהילד לוקח יותר מדי אחריות על הרגשות שלך ההורה.
• אם חולפת בכם תהיה שמא שיתפתם את הילדים ביותר מדי פרטים, האם עניתם בפירוט רב מדי על שאלות, או עניתם על שאלות שלא נשאלו.
• TMI של חשיפה אישית - חוויות, רגשות, כאבים ומצוקה כלפי הילדים הוא סימן לחציית גבולות.
• תהיות לגבי היכולת שלך לשמר שגרה, יציבות, וויתור על גבולות שפעם היו ברורים, גבולות צריכים להיות מנוסחים ברור, בשפה פשוטה, כך שהילד יבין מה מצופה ממנו ולא יחפש לעצמו תחומי אחריות לא מותאמים
• בלבול לגבי מהו צורך של הילד ומהו הצורך שלך כולל התחושה שלא הצלחת לשמר יציבות במעמד הורי מול אתגרים רגשיים - הורה צריך לתפוס עצמו ולהיות הדמות המובילה, הקובעת, זו שמספקת תחושת יציבות וביטחון ולא להפך.
איך משנים את המצב?
אם זיהיתם בעצמכם משהו מאלו כדאי לבדוק האם נותר היפוך ולנקוט כמה צעדים פשוטים להשיב את הסדר על כנו.
• הדבר הראשון והכי חשוב הוא עצם ההבנה וההכרה במצב - זו כבר חצי דרך. הכי הגיוני ואנושי שכל אחד מאיתנו בתקופה המורכבת כל כך הזו יאבד את מרכז הכובד של עצמו ויחפש איך להתאזן מחדש. במיוחד משפחות מילואימניקים. כשאנו מגיעים להכרה שהילד לא אמור לשאת את העול הרגשי שלנו - כבר מתעוררת המודעות שמייצרת ויסות טוב יותר של העמסת הנטל. זכרו תמיד שכיוון הנתינה הוא מההורה אל הילד ולא להפך (מלבד מצבי זקנה וחולי).
• לייצר אבחנה ברורה בין שני מצבים שעל פניו נראים דומים, האחד תקין והשני פחות - יש לעודד עצמאות, תפקודיות ויכולת לנהל שיח רגשי אצל הילד לעומת מצב שבו העצמאות, התפקודיות והשיח הרגשי מצד הילד מוכוון ל'טיפול' בקושי של ההורה. מסובך? לפעמים. לפעמים החידוד הזה מתבהר די מהר ולפעמים נדרש סיוע של מטפל כדי לייצר בהירות.
• החזירו את גבולות הזמן והמרחב על כנם - ככל שיש יותר סדר, שיגרה, שעות קבועות לכל עניין קל הרבה יותר להתנהל ולתפקד. זה מפחית מתחושת העומס.
• חפשו תמיכה - אתם זכאים לכל תמיכה שהיא כהורים, לעוד מבוגר שיחלוק עימם את נטל התפקוד והמעמסה הרגשית. זה יכול להיות בני זוג, חברים, איש מקצוע - מה שעובד לכם. יש להימנע לחלוטין מהעמסת דאגות, רגשות או בעיות של ההורה על הילד אם אתם מתמודדים עם חוסר הלימה בין הדאגות והקשיים ליכולת שלכם לווסת דאגה וחרדה, זה חיוני שתפנו למבוגר אחר או איש מקצוע. תנו למישהו לטפל בכם, לדאוג לכם, לשים אתכם במרכז, להתפעל מכמה חוזר הראיתם בשנה החולפת הזו, להשתתף בחוויה הרגשית שלכם - העיקר שנהיה פנויים לתת לילדים את המקום להיות משוחררים מדאגה לנו המבוגרים.
• שיום והכרה: לומר לילד (ולעצמכם) בקול רגוע: "מקסים מצידך ששמת לב לתחושות שלי, כמה רגישות וטוב לב יש בך. זה שלי להתמודד עם זה, אתה לא אמור לדאוג לי. אני ההורה שלך ואתה משוחרר מהצורך לדאוג לי. ספר לי מה איתך, איך אתה מרגיש?".
ותמיד כדאי שנזכור שגם התקופה הזו תחלוף ואמן שנדע זמנים שקטים יותר.
שגיא ברסלב היא עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, מתמחה בטיפול בפוסט טראומה ובהתמכרויות, ומנהלת ברשת "עוצמות - פסיכותרפיה אינטגרטיבית" www.otsmot-psy.co.il