זריקות. הורמונים. עוד הרדמה. עוד שאיבה. עוד כאב. והרבה תקווה, וחלום.
כשהתחלתי את טיפולי פוריות, אי שם בראשית 2016, הייתי מאוד תמימה. שנים ארוכות של טיפולים הפכו אותי שלא מבחירה, למומחית בכל שלבי התהליך המפרך והכואב הזה. כאילו זה היה אתמול - זוכרת את עצמי במיטת ההתאוששות אחרי שאיבת הביציות, עייפה וכואבת, אך התקווה והחלום היו חזקים מהכל. החלום להביא ילד או ילדה קטנה, בדמותי ובצלמי.
"הכל יהיה בסדר," הרגעתי את עצמי, "הם יודעים בדיוק מה הם עושים. איש לא יטעה בנושא רגיש כל כך, ביקר לנו מכל". פרשת התינוקת סופיה - ערערה אצלי ואצל חברותיי המטופלות את הבטחון הזה. פסק הדין של בית המשפט העליון ניפץ סופית את תחושת האמון והביטחון בתהליך.
ברור לכל שבנסיבות הקיימות - השופטים נדרשו להכרעה מורכבת וקשה, וכי כל החלטה שהיו מקבלים, הייתה כואבת ומותירה חלל עצום פעור בביתם ובליבם של אחד מהזוגות.
אולם חשוב להדגיש: ההחלטה בעניינה של סופיה איננה רק טרגדיה פרטית של משפחה אחת. היא נושאת השלכות מרחיקות לכת על עשרות אלפי נשים וגברים החולמים להביא ילדים לעולם באמצעות תהליך הפריה חוץ גופית.
כאשר זוג פונה למסלול של טיפולי פוריות, כוונתם, ציפייתם, ומטרתם היא אחת ויחידה: להביא לעולם את הילד או הילדה שלהם, שדומה להם, נושאת את המטען הגנטי שלהם, את השייכות לשושלת הדורות המשפחתית. זוהי מהות הבחירה בטיפולי IVF ולא בחלופות אחרות. זו הייתה מהות הבחירה של הוריה הגנטיים של סופיה, וגם של הוריה המגדלים.
אולם בראייה קדימה - ההחלטה להשאיר את סופיה בידי האם המגדלת נושאת עמה מסר קשה ובלתי ניתן לעיכול: טעות מערכתית חמורה שקרתה במעבדה לא רק שאינה מתוקנת, אלא שהכרעה שיפוטית למעשה מכשירה ומנציחה אותה כסיפור חייה של הילדה שתגדל. זוג שבחר, ורצה, וחלם להביא את ילדו הביולוגי - הופך לפתע לתורם עוברים בעל כורחו.
קראתי שוב ושוב את הפסיקה, ולעניות דעתי האנלוגיה שעשתה השופטת וילנר בין המקרה של סופיה לחוק הפונדקאות משולל כל יסוד. בפונדקאות יש הסכמה מדעת. כך גם בהליך תרומת ביציות. הצדדים יוצאים לדרך עם הסכם ברור, מפורש וידוע מראש. כאן, במקרה של רשלנות של המערכת, המצב הפוך בתכלית: לא רק שלא היה הסכם - הייתה הפרה איומה של הסכם. ההסכם שהופר כאן הוא הסכם של המערכת הרפואית עם זוג מטופלים, ושל המדינה עם האזרח, לעמוד מאחוריו, לפקח, לקחת אחריות ואם צריך - לתקן.
מה המשמעות עבור ציבור המטופלות? מהיום, תדע כל מטופלת פוריות כי היא תורמת ביציות פוטנציאלית בעל כורחה. אם תקרה טעות - זה מה יש. הטעות הופכת ל"סטנדרט החדש", שהרי כפי שציינו הערכאות השיפוטיות - יש לייצר "ודאות". חשבו על ההשלכות הרחבות: מה המסר לכל תעשיית הפוריות, הרוויה באינטרסים כלכליים (ולא אחת גם בכתבי אישום נגד בכירים)? האם ייתכן שמטפלים יחשבו - שאם יטעו, איש כבר לא יבדוק זאת? האם ייתכן שבדורות הבאים יסתובבו בקרבנו יותר ויותר אחים וקרובי משפחה שלא יידעו על הקשר הגנטי ביניהם? שהרי לפי מומחים רבים, יש "סופיות" נוספות בינינו.
באופן אישי, עברתי בחיי מעל 20 מחזורי שאיבת ביציות, הריונות והפלות, ולידה אחת. הסיכוי לטעות אצלי גדול יותר, בשל ההליכים הרבים שעברתי. נשים רבות הפסיקו טיפולי פוריות בעקבות פרשה זו מתוך חשש שאם יקרה להן מקרה דומה, איש לא יעמוד לצידן.
כולי תקווה שלאור הייחודיות של מקרה חריג זה וההשלכות שלו, הנושא ישוב וייבחן בהרכב מורחב יותר. ובכל מקרה, אני נושאת עיניי למחוקק, שייענה בהקדם האפשרי לקריאה לטפל בפירצה האיומה הזאת בחוק. נדרש מאגר גנטי, שיעשה סדר בבלאגן, ונדרשת חקיקה מסודרת ומאגר גנטי מסודר שיספק ביטחון לכל מטופלת שניגשת לתהליך, שאיש לא יהפוך אותה לתורמת בעל כורחה, ולו חלה טעות, ניתן לאתרה ולהשיב אליה את ילדה. אסור שמחדלים מעין אלה יהפכו לנורמה. שתדע כל מי שנכנסת לתהליך - הפריה, תרומה או פונדקאות, שהמטרה עמה נכנסה לתהליך בראשית הדרך - היא זו שתכובד גם בסוף הדרך. זוהי זכות בסיסית שחייבת להיות מעוגנת בחוק, ולעשות סדר בבלאגן אחת ולתמיד.