הילד סובל מחרם? כך תתמודדו כהורים בלי לאבד שליטה

היום (רביעי) פורסם כי אם מירושלים תקפה באלימות ילדה בת 12, מאחר שזו התעללה חברתית בבתה. הסיפור הזה שובר את הלב בכמה מישורים - גם המחשבה על הילדה שסבלה מחרם ומנידוי, גם המחשבה על הילדה שהותקפה בידי מבוגרת, גם המחשבה על בית הספר שלא עשה מספיק כדי למנוע את הקושי והסבל, וגם תחושת חוסר האונים של כל הצדדים המעורבים.

קשיים חברתיים הם נושא מורכב וכואב מאוד. אין הרבה דברים ששוברים את הלב של הורים כמו ילד שמתמודד עם בריונות, עלבונות וחרם. כשהורה שולח את הילד לבית הספר או לגן בידיעה שקשה לו חברתית, זה כואב. אם מדובר בבעיה שנמשכת כבר תקופה, זה כואב אפילו יותר, לא מרפה. הבעיה היא שכשאנחנו כואבים, אנחנו מגיבים מהבטן, מהכאב הפרטי שלנו, ובהרבה מאוד מקרים זה לא מה שהילד שלנו צריך.

כשזה מגיע לשדה החברתי של הילדים שלנו, אנחנו נוטים להגיב באופן לא מותאם, לא מידתי או לא מוחזק. מגיבים מהבטן, בלי לעצור רגע לאוויר. לפעמים התגובה שלנו כועסת מאוד (טלפונים זועמים להורים אחרים ופגישות חירום עם המורה, במקרה הטוב, או באלימות כמו במקרה הזה, ובלא מעט מקרים אחרים) ולפעמים התגובה שלנו נסערת מאוד, מרחמת, חומלת. שתי התגובות האלה לא באמת עוזרות לילדים שלנו.

כשילד מספר לנו על קושי חברתי שלו, הוא בעיקר צריך שנהיה איתו, שנקשיב לו. אם הילד שלנו בסערה, הוא צריך אותנו כקרקע יציבה, לא שנסער יחד איתו. וזה קשה, כי השדה החברתי של הילדים שלנו הרבה פעמים מפגיש אותנו עם כאבי ילדות שלנו. לכן, לפעמים, כשאנחנו מגיבים, אנחנו לא באמת מפרידים בין הילד שלנו לילד שהיינו פעם, אנחנו מגיבים בעוצמה את הכאב שלנו, אבל שוכחים להיות בהקשבה והכלה לכאב של הילד.

זה כמובן לא אומר לא לפעול או לא להגיב במקרה הצורך. זה בסדר גמור, ואפילו הכרחי, לפנות להורים של הילד שמתנכל לילד שלכם, למורה, למנהלת, או אפילו לעירייה אם בית הספר לא מתערב מספיק. לא להרפות עד שחל שינוי. אבל ההתערבות הזו צריכה להגיע כצעד שני. הצעד הראשון תמיד צריך להיות להקשיב לילד, להבין אותו, להיות אמפתיים לכאב שלו, לשאול אותו איך הוא מרגיש ומה הוא היה רוצה שתעשו.

ההשפעה הגדולה ביותר שלנו היא לא על העולם החיצוני - ילדים אחרים, ההורים שלהם או בית הספר אלא על הילדים שלנו. חוסן מתחיל בבית והוא תלוי באופן שבו אנחנו מעודדים את הילדים שלנו, משקפים את היכולת שלהם להתגבר על משברים, מהדהדים את הכוחות שלהם גם בסיטואציות קשות. אם נביט בילדים שלנו במבט מרחם ונחשוב ביננו לבין עצמנו שאנחנו שולחים אותם לעולם חברתי אכזר וקשה, הם ירגישו את זה, ויהיה להם קשה יותר לגייס את הכוחות להתמודדות עם הזירה החברתית. אם ננסה למנוע מהם קושי, במקום ללמד אותם להתמודד עם מורכבות, הם לא יילמדו לעשות את זה בעצמם.

חשוב לזכור גם שהאופן שבו אנחנו מתמודדים עם המציאות הוא אישור לילדים שלנו להתנהג ככה גם. אם אנחנו נגיב באופן אלים ולא מווסת ונאבד עשתונות - הילדים שלנו ילמדו שזו הדרך לפעול. כך שבפעם הבאה הם עלולים להיות אלה שמתנהגים בבריונות ובכוחנות - וזה מעגל הרסני גם ברמת הפרט וגם ברמת החברה. אנחנו צריכים להשמיע קול ברור נגד ההתנהגויות האלה ולגבות את הילדים שלנו כשהם נחשפים אליהן, אבל אסור לנו להיות אלימים בעצמנו בשם המלחמה באלימות.


יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות

· הקשיבו לו הקשבה מלאה, הכילו את הכאב שלו

· תשאלו מה הוא צריך, מה יעזור לו

· חשבו ביחד על דרכי פעולה

· פנו למסגרת החינוכית ובקשו התערבות

· פנו להורים של הילדים המתבריינים ובקשו את עזרתם (עדיף לבוא לא מעמדה תוקפת)

· הזכירו לילד כל הזמן שאתם איתו. עודדו אותו על הכוחות שלו להתגבר, לשתף, לחלוק, להיעזר. ספרו לו כמה אתם מאמינים לו

· נסו למצוא מסגרות חברתיות נוספות שבהן הילד יכול לחוות הצלחה ותחושת מסוגלות (חוג, תנועת נוער)

· הישארו ערניים

ובכל מקרה, בין אם הילד שלכם כוכב חברתי ובין אם הוא מתמודד עם קשיים מכל סוג, זכרו ללמד את הילדים שלכם אמפתיה וראיית האחר. תשאלו מדי פעם אם יש ילד בכיתה שקשה לו יותר, אם הייתה ילדה שלא הוזמנה למסיבה, דברו על מורכבות חברתית כשאתם רואים כזו בסדרת טלוויזיה, שתפו אותם בחיים שלכם ותנו להם דוגמה אישית של קבלת האחר. חינוך מתחיל מהבית, ואנו יכולים להשפיע על האופן שבו הילדים שלנו יתנהגו בחברה, וגם על האופן שבו הם יתמודדו עם קשיים.