לפני 3 שנים נרדמתי על ההגה. זה היה אחרי תורנות של 26 שעות. הייתי אז בשנה הרביעית של ההתמחות שלי, חוזר הביתה מהמחלקה הפנימית (או שזו היתה מחלקת קורונה, לא זוכר), עייף עד כאב. כמעט לא זוכר איפה זה קרה בדיוק - רק את הרגע שבו פקחתי עיניים בבהלה, כשהרכב כבר חצה שני נתיבים. במזל, רק במזל, לא פגעתי באף אחד. רק רעדתי כל הדרך הביתה. ולמדתי להרים אנברקס כשאני עומד ברמזורים, סומך על הנהגים מאחורי שיעירו אותי כשרמזור יתחלף בשטף של צפירות.
מאז הספקתי לטפל באינספור מטופלים. להחזיק יד של חולה סופני, להרגיע אמא בפאניקה, לקבוע אבחנות באמצע הלילה ולסיים תורנות אחרי 3 החייאות ו- 12 קבלות. גם כשאין מיטות, גם כשאין תקנים, גם כשאין זמן לאכול - אנחנו שם. לא כי אנחנו גיבורים, אלא כי אין לנו ברירה. אבל לכל אחד ואחת יש גבול.
השבוע, כשגיליתי בתלוש שקיצצו לנו את השכר - פשוט ישבתי ובהיתי. 700 שקל פחות בחודש. ובשנה הבאה - 800 שקל פחות. וזה בזמן שהשכירות עלתה לי בעוד 550 שקל, והקניות הפכו למותרות. מתמחה עובד 380 שעות בחודש בשביל 42 שקלים לשעה. עכשיו תסבירו לי אתם - איך אמורים לשרוד עם פחות?
"זה לא עוד תסכול בקבוצת ווטסאפ - זו התעוררות"
וזה לא קורה בוואקום בשנה וחצי האחרונות, מערכת הבריאות קלטה מעל 15,000 פצועים - חיילים ואזרחים. כשפרצה המלחמה, שליש מהצוות גויס למילואים. גם אני נעלמתי ל-190 יום. שלושה חברים שלי התנדבו למילואים. ומי נשארו לסגור את המחלקה? מי לקחו על עצמם את התורנויות של המגויסים, את הטיפול בפצועים, את הבשורות הקשות למשפחות? לא שר האוצר. לא שר הבריאות. הבנתם נכון - אנחנו.
אבל גם עכשיו, כשנראה היה שסוף סוף נוכל לנשום - שוב השכר שלנו נחתך. אותם רופאים שגויסו ואלו שנשארו להחזיק את הקו - קיבלו פחות. ולכן - אזרחים שומרי חוק ומשלמי מיסים (ומשרתי מילואים) שתוהים למה רופאים עוזבים את המערכת, למה לוקח חודשיים וחצי לקבל תור לרופא - אני חושש שתמשיכו לשאול, עד שלא יישאר מי שייתן תשובה.
זה לא רק כסף. זה מסר. מסר שאומר לנו - תמשיכו להחזיק את המערכת הציבורית על הגב, לטחון חודשים בעזה, לשלם מלא מיסים ואל תצפו להוקרה. אל תצפו לצדק. רק לשתוק ולהסתדר עם פחות כשהההככככללל מתייקר.
המאבק הזה הוא לא של ארגון או הנהגה. הוא התחיל מלמטה. מאלפי רופאות ורופאים שראו את התלוש האחרון, סיננו קללה חרישית ואמרו - לא עוד. לא נשתוק. לא נקבל את הקיצוץ הזה כגזירת גורל. זה לא עוד תסכול בקבוצת ווטסאפ - זו התעוררות.
ושוב, כמו תמיד, אנחנו הראשונים להיכנס מתחת לאלונקה - רק שהפעם, זו האלונקה שלנו. ואף אחד אחר לא ממהר להרים אותה.
ואיפה שר הבריאות?
איפה ההסתדרות הרפואית?
למה כשכבוד השר חותם על קיצוץ בשכר הרופאות והרופאים - הוא לא עוצר לרגע לשאול: מי טיפל בפצועים האלה? מי עמד שם בלילות, במיון, במחלקות, או עם הגדודים המתמרנים בחזית, כשהמדינה בוערת?
אנחנו יודעים את התשובה. ואנחנו יודעים עוד משהו: המאבק שלנו רק מתחיל. אל תחכו שהוא ייגמר בבית חולים ריק מרופאים.
הכותב, דר' אורי רוזן, מומחה לרפואת משפחה ומשרת מילואים פעיל. מאוד