"איך נעמוד רגשית בטקס יום הזיכרון, נתפרק? נחזיק את עצמינו?"

בימים שלפני יום הזיכרון הרשמי, נערכים ברחבי הארץ טקסים ואירועים קהילתיים: בבתי הספר, בתנועות הנוער, בצבא. האירועים האלה אמנם מרגשים ומבטאים הוקרה, אך הם גם מציפים רגשית.
ישנה חשיבות להצבת גבולות בריאים. מומלץ לכל אחד ואחת לבחון את כוחו הנפשי, ולוותר על השתתפות באירועים אם הדבר מעמיס יתר על המידה. זוהי אינה חולשה, אלא תבונה רגשית שמכירה בכך שאין צורך להיות בכל מקום כדי לזכור ולאהוב.

דיברנו על היכולת לשים גבולות לעצמינו. עד כמה אנחנו מסוגלים לשאת מבחינה רגשית, ולהחליט מתי והיכן להשתתף.

"בשנה שעברה ידענו שלא נעמוד בטקס בבית הספר בו למד הנכד, וויתרנו. החלטנו שלא נוכל לעמוד בזה, השנה אנחנו מסוגלים, ואפילו נדבר. כבר הכנו את הדברים שנאמר".

"אני בוחרת במה שביתי בוחרת. אין לה תמיכה אחרת חוץ ממני, לאחר שהתאלמנתי"

"אנחנו נשברנו באמצע טקס צבאי. מאחר שהיה טקס רב משתתפים, לא עוררנו תשומת לב כשפרשנו באמצע, הרגשנו שתכף אנחנו מתפרקים. גם השנה אותו טקס, אולי אפילו יותר ארוך לפי הלוז שקיבלנו. לוקחים לנו את האפשרות להחליט בזמן אמת, עד כמה נהיה מסוגלים להישאר".

עד כמה אנחנו חשים צורך או מחויבות לתמוך בילדינו, ההורים השכולים, למה הם מצפים מאתנו?
"אנחנו נהיה היכן שילדינו אומרים לנו. אנחנו לא נדחפים ולא שואלים, אבל ברגע שהילדים אומרים לנו שיהיו שם ושם.. אז אנחנו איתם. השנה החליטו לוותר על כל הטקסים המקדימים ולהישאר בבית. ואנחנו איתם".

"אנחנו נהיה בכל הטקסים".

"כאשר הבת שלנו מודיעה לנו אנחנו תמיד מצטרפים, זו הבחירה שלנו".

"אצלנו התקשורת פחות זורמת, אבל אנחנו יודעים שהילדים רוצים כמה שפחות טקסים".

"אצלנו התקשורת עם הבן מצוינת, ואנחנו נלך לפי היכולת. לרוב אני הולך לכל האירועים והטקסים, אשתי לעומת זאת בוחרת באיזה אירוע או טקס תשתתף, אולי היא סומכת עלי שאהיה עם הילדים".

הטקס הלאומי המרכזי יתקיים ביום רביעי בשעה 11:00 בבוקר בבתי העלמין הצבאיים. עבור רבים, מדובר ברגע של כבוד והוקרה. עם זאת, כמה משפחות ציינו כי יעדיפו להגיע לבית העלמין מוקדם יותר בבוקר או בשעות אחר הצהריים, כדי לקיים טקס פרטי ואינטימי יותר. בחירה זו אינה נובעת מחוסר כבוד, אלא מהרצון להתחבר לזיכרון בדרך אישית ומרגיעה, תוך שמירה על מקום פנימי בטוח.

"אנחנו מעדיפים להיות רק בני המשפחה...והחברים מהצבא, ולכן החלטנו להתכנס בשעה 14 לטקס משפחתי ואינטימי".

"אנחנו נהיה בטקס הצבאי, הממלכתי, זו הבחירה של הילדים, גם בשנה שעברה נהגנו כך".

"אצלנו השאלה לא עמדה על הפרק, ברור שהולכים לטקס הצבאי"

"אנחנו עוד לא יודעים, אצלנו תמיד ברגע האחרון"

כיצד נחזיק מעמד במהלך טקס יום הזיכרון הלאומי? האם נעמוד זקופים ושמורים כמו חיילים על המשמר? האם ניקח כדור הרגעה לפני? האם נתפרק?

טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום טעון רגשית עבור החברה הישראלית כולה, אך עבור המשפחות השכולות — הוא מהווה שיא רגשי אישי שמגיע אחרי תקופה ממושכת של כאב עצב וגעגועים אין קץ.

"אני מחזיקה רק עם כדור הרגעה שאני נוטלת לפני, השנה אתן גם לבעלי. בשנה שעברה הוא התפרק"
"אני לא יודע איך אחזיק, אבל יש מצב שאתפרק"

"אני מרגיש שאני מחויב להחזיק את עצמי עבור האחרים שסביבי, המחויבות עוזרת".

• להרשות לעצמינו לבחור היכן ועד כמה, לקחת חלק פעיל בטקס.
• להרשות לעצמינו לקחת צעד אחורה ולוותר על חלק מאירועי הזיכרון.
• לייצר אי של הפוגה רגשית: למי שחשוב להראות חזק מול המשפחה והחברים, ובפנים הכול סוער
אצלו, שינסה להיאטם כלפי החוץ, ולהיזכר בדברים מרגיעים, כמו הזכרות בחוויה עם הנכד, או לדמיין סיטואציות מרגיעות כמו התבוננות באלבום של הנכד, בדברים שכתב, בשיר שאהב...ולהתרכז בכך באופן עמוק. באופן הזה לייצר אי של הפוגה רגשית. כל אחד יבחר בדבר שמרגיע אותו/עושה לו טוב.
• להרשות לעצמינו להתפרק. כן. מותר. ליד הקבר... ליד כולם....

כל דרך להבעת הרגשות היא לגיטימית. אין ציפייה לעמוד בדרישות רגשיות כלשהן. מותר לבכות, מותר להתפרק, מותר גם להיאחז ברגעים של שקט פנימי.

החופש לזכור בדרכנו, החופש לבחור איך לזכור, איך להתאבל, ואיך להוקיר, הוא מתנה חשובה ועמוקה, שיש להעניק לכל משפחה שכולה, באהבה ובהבנה.

כתבה: ד"ר תמר אשכנזי, בעלת דוקטורט בהסתגלות לאובדן ומנחת קבוצות למשפחות שכולות