ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה, יש תחושה קולקטיבית שתגובות מסוימות הן "הראויות": עצב, התייחדות, דמעות. ביום שבו הדגלים מורדים לחצי התורן, השידורים משתנים והצפירה עוצרת את המדינה כולה - נוצרת אווירה שמכתיבה מה אמורים להרגיש. אבל מה קורה כשהתחושות שלנו שונות? כשאנחנו לא מרגישים את מה ש"צריך"?
אנחנו רגילים לחשוב שיש רגשות טובים ורעים, מותאמים ולא מותאמים. ביום הזיכרון, זה מתחדד אף יותר: עצב ושכול נחשבים "נכונים", בעוד שאדישות או תחושת ריחוק נתפסים כלא ראויים, ואף עשויים לעורר בושה או רגשות אשם. אבל האמת היא שאין דבר כזה רגש שגוי. רגשות אינם מתקיימים על-פי כללים חיצוניים, וכל רגש הוא תגובה אותנטית למצב הפנימי שלנו באותו הרגע.
כל אדם תופס, מעבד ומתמודד עם האירועים בחיינו בצורה שונה. ביום הזה יש מי שמרגישים ניתוק, בלבול, חרדה, אשמה או אפילו אדישות וקהות רגשית. לעיתים אף עולות תחושות קשות שלא בהכרח קשורות ישירות לאובדן, אך היום הזה מהדהד אותן - פחד מהעתיד, חוסר שייכות, כאב אישי ישן. יש גם מי שנמנעים מהצפירה, מתקשים לצפות בטקסים, או סתם מרגישים "שונים מכולם". מצבים אלו אינם סימן שאכפת לנו פחות, לעיתים אלו תגובות הגנתיות שמופיעות דווקא כשכואב מידי.
ביום כל-כך טעון רגשית, כשמצופה מכולנו ש"נרגיש יחד" - מי שמרגיש או מתבטא באופן שונה, עלול למצוא את עצמו שואל: למה אני לא מתרגש? מה לא בסדר בי? התשובה היא: שום דבר. אין דרך אחת "נכונה" לחוות את יום הזיכרון. רגשות הם אישיים, מורכבים ומשתנים, וכל אחד ואחת מגיעים ליום הזה עם סיפור חיים אחר, עם רקע רגשי אחר, עם חוויות וזיכרונות, או עם היעדרם.
הצעד הראשון הוא להכיר בכך שתחושות כמו קהות, ריחוק או אפילו אי-נוחות מעצם קיומו של יום הזיכרון - הן לגיטימיות. רגשות הם אינם תוצאה של החלטה מודעת, אלא ביטוי עמוק לתהליכים נפשיים ולעולמות תוכן פנימיים. המפתח הוא להפסיק לשפוט את עצמו על מה שאנחנו מרגישים או לא מרגישים. הזמנה לחמלה עצמית היא לא ביטול של הזיכרון, אלא להיפך - היא מאפשרת לנו להיות בו בנוכחות מלאה, עם כל המורכבות שבתוכנו.
כלים רגשיים שיעזרו לנו לעבור את היום בצורה רגישה ומכילה
• הכרה ברגש - אחת הדרכים המיטיבות להתמודדות עם רגשות מורכבים היא פשוט להבחין בהם. לא לתקן, לא להכחיש, אלא רק להכיר בקיומם. נקדיש רגע של שקט להתבוננות פנימית ונשאל את עצמנו: מה אני מרגיש ברגע הזה? איפה זה מתבטא אצלי בגוף? נעשה את זה מבלי לשפוט, אלא רק להקשיב. עצם ההכרה ברגש יוצרת מקום פנימי להכלה.
• שיחה עם אדם קרוב - לפעמים כשלא מרגישים חלק, עולה הדחף להתנתק עוד יותר. אך שיחה עם אדם קרוב, לאו דווקא על מה "צריך להרגיש", אלא פשוט על איך עובר היום, יכולה לעזור. תחושת נראות היא כלי טיפולי בפני עצמו. אפשר גם לבחור להיות עם אחרים בלי לדבר - לצפות בטלוויזיה, להכין אוכל ביחד, או רק להיות באותו החדר.
• הסיפור מאחורי הרגש - עבור רבים מאיתנו הקשר ליום הזיכרון נבנה מתוך חוויות מוקדמות - אובדן אישי, טראומה משפחתית. ההבנה שמאחורי כל רגש יש סיפור, מאפשרת לא רק חמלה, אלא גם גמישות. אפשר להחזיק את המורכבות של היום הזה, מבלי לדרוש מעצמנו תחושה אחת "נכונה".
• לבחור איך לקחת חלק - אין דרך אחת "טובה" לציין את יום הזיכרון. אפשר לבחור להיות בטקס (או שלא), להדליק נר, לכתוב משהו אישי, או לצאת להליכה בשקט. אקט של חיבור מתוך קשב פנימי למה שמתאים אינדיווידואלית, יכול להפוך את היום למשמעותי ומכיל יותר.
• בעיקר לנשום - כלי פשוט שמסייע להרגיע את מערכת העצבים ולשחרר מתחים. נרצה לקחת נשימה עמוקה דרך האף, ולנשוף את האוויר בצורה איטית.
ביום שבו המדינה מתייחדת עם זכר הנופלים, מותר גם להתייחד עם מה שקורה בלב שלנו. גם אם זה שונה מהנרטיב הציבורי. ההבנה שרגש לא נמדד על פי ציפיות חברתיות אלא על פי אותנטיות אישית - היא מפתח לאמפתיה עצמית. כך, נוכל להיות נוכחים - גם ביום הזיכרון - בצורה שלמה ואמיתית יותר.
הכותבת, ירדן גבאי, פסיכולוגית קלינית מומחית