כאב שאין לו מילים: למה קשה לנו לצפות בטקסים ואיך אפשר להקשיב לקושי בלי אשמה

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום השואה, הטקסים המלווים את היום נראים כחלק בלתי נפרד מההתייחדות הלאומית והשכול. הטקסים, השידורים, הסיפורים האישיים והצפירה - כל אלה מייצרים, בין היתר, חוויה משותפת רווית רגש, ולעיתים, עבור לא מעט אנשים, רגעים אלו מעוררים תחושות קשות להכלה. עבור חלקנו, הצפייה בטקסי יום הזיכרון, או אפילו רק ההקשבה לצפירה, מעוררת סערה פנימית שקשה לעמוד בה. אחרים מדווחים דווקא על תחושת קהות, ניתוק, או תחושת זרות מול הכאב הקולקטיבי. תגובות אלו אינן מעידות על חוסר רגישות, אלא על מנגנוני נפש טבעיים שמטרתם להגן, להכיל או לעבד רגשות כואבים.

הזיכרון המשותף הישראלי שזור בסיפורי אובדן - של חיים, חברים, בתים ומשפחות. אבל הדרך שבה כל אחד ואחת מאיתנו מתמודדים עם כאב, עם זיכרון ועם טראומה - שונה. תגובה רגשית חזקה לטקסי זיכרון היא נורמלית, במיוחד אם יש לנו קשר אישי לאובדן או חוויה טראומטית מהעבר. גם אם אין קשר ישיר - המראות, העדויות, המוזיקה - כולם יכולים לעורר עוצמה רגשית גבוהה. הקושי נובע לא רק מהתוכן, אלא מהצורך להכיל רגשות עזים בפרק זמן קצר, לעיתים במרחב ציבורי או משפחתי.

• דיסוציאציה - תגובה בלתי רצונית של המוח למצוקה - ניתוק רגשי, תחושת "ערפל", קהות חושים או אפילו קושי לזכור פרטים. זה עשוי להתבטא בכך שהאדם שומע את הסיפורים, אבל מרגיש כאילו הם "לא נוגעים בו". זה קורה במיוחד בקרב מי שהתמודד עם טראומה בעבר.

• הצפה רגשית - יש מי שלא מצליחים "לכבות" דבר. אצלם, הצפירה או סיפור אישי שנאמר בטלוויזיה יכולים לעורר תגובות פיזיות - דופק מואץ, בכי, לחץ בחזה, תחושת חנק או מועקה. תחושות אלה עלולות להופיע גם אצל מי שאין להם סיפור אישי "מובהק", פשוט כי הרגש מתעורר בעוצמה גבוהה מאוד.

• הימנעות - כשכאב מסוים גדול מדי, הנפש בוחרת לשים אותו "בצד". רצון "לדלג" על הטקס, להנמיך את הטלוויזיה, לא להיות חלק מהחוויה הציבורית - כל אלו יכולים להיות ביטויים של הימנעות. הימנעות אינה כישלון מוסרי, אלא סימן לכך שמשהו כואב, אולי עמוק מהמשוער.

• תחושת ניכור או אשמה - יש מי שמרגישים "שונים" ביום הזה. מתקשים להתחבר, לא מבינים למה כולם בוכים, או להפך - מרגישים "רגשניים מדי" ולא מצליחים לתפקד. כשיש ציפייה חברתית לתגובה מסוימת, כל סטייה ממנה עלולה לעורר שיפוט עצמי ותחושת אשמה, כאילו משהו לא בסדר אצלנו.

• כוונה אישית לפני הטקס - לפני שמתחילים לצפות בטקס, כדאי לשאול את עצמנו - למה אני בוחר/ת להיות נוכח/ת כאן? כאשר קיימת כוונה פנימית ברורה, גם אם שקטה ואישית, החוויה הופכת לפחות מציפה ויותר ממוקדת.

• לקיחת הפסקות יזומות - צפייה רציפה בטקסים עלולה להוביל להצפה רגשית. מומלץ לאפשר לעצמנו הפסקות יזומות - לצאת לרגע מהחדר, לשתות מים, לבצע נשימה מודעת, או פשוט לעצור ולכוון את הקשב פנימה. פעולה זו אינה הימנעות, אלא וויסות.

• בחירה בפעולה אישית במקום טקס ציבורי - עבור חלק מהאנשים, השתתפות בטקסים ציבוריים מרגישה מרוחקת או קשה מדי. דווקא במקרים כאלו, טקס אישי, יכול להיות משמעותי יותר. אפשר להדליק נר לזכר אדם מסוים, לכתוב מכתב או שיר שמבטא את התחושות, לצפות באלבום משפחתי. לעיתים, דווקא השקט שבפעולה האישית מאפשר מפגש רגשי מדויק יותר.

• שיחה עם אדם קרוב - כאשר הקושי גדול, לא חייבים להחזיק אותו לבד. שיחה עם אדם קרוב יכולה לאפשר עיבוד רגשי. עצם הדיבור על התחושות הוא צעד של ריפוי.

בימי הזיכרון, הכאב הוא ציבורי, אך ההתמודדות היא אישית. על-כן חשובה היכולת להכיר במורכבות, להניח בצד שיפוט ואשמה, ולפנות מקום לרגש. ובדיוק במקום הזה - שבו מותר להרגיש אחרת - יש פתח לריפוי.

הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית מומחית