אברהם (שם בדוי) היה גבר בן למעלה מ-80 שהגיע למחלקת החלמת לב לאחר ניתוח מעקפים שעבר. ראיתי אותו אמנם בהרצאה שהעברתי על החיבור בין גוף לנפש, אבל כשיצא מהמחלקה, אמר לי שכל הדבר הזה, רוחני מדי, לא בשבילו. "זה שייך יותר לצעירים", ניסה להסביר לי.
לא יכולתי להרפות. ניגשתי אליו למחלקה. שאלתי אותו אם הוא ישן טוב בלילה. הוא ענה לי שלא ממש ושהוא לא מבין למה. זה בטח בגלל הגיל, ניחש. אמרתי לו שאני חושב שהוא דווקא כן יודע. ביקשתי ממנו בכל זאת להקדיש לי כמה דקות. "מהו האירוע הקשה ביותר שבגללו אתה לא ישן בלילה?". אברהם נשם נשימה עמוקה "כשהייתי בן 8, נסענו ברכבת לאושוויץ עם שתי האחיות הקטנות שלי ואמא. אבא שלו נהרג בגטו ורשה ולפני כן אמר לי שאני עכשיו אהיה הגבר במשפחה. אמא אמרה לי לקפוץ מהרכבת. קפצתי. אני שרדתי והן נרצחו. עד היום אני זוכר את הרגע הזה. עד היום אני מתחרט שלא מתתי איתן. אני כועס על עצמי שהסכמתי לקפוץ. לכן אני לא ישן בלילה".
שאלתי אותו אם הוא יסכים לעבור טיפול בשיטת המסע. הוא לא הבין, ושאל אותי במה מדובר. הסברתי שמדובר בשיטת דמיון מודרך שמאפשרת לשחרר טראומות קשות. הוא חשב רגע וענה שהוא מוכן לנסות. חייכתי והתחלתי. ביקשתי ממנו לעצום את העיניים ולנסות לחזור לרגע שהוא אמא שלו ואחיותיו נוסעים ברכבת. ממש לראות. מה אמא לבשה, איך האחיות נראו, לדמיין את רעש הרכבת. החזרתי אותו לגיל 8 בדמיונו. כשהצליח להזכר באותו רגע ביקשתי ממנו שבדמיונו שיעצור את הרכבת בדמיונו ונבקש מכולם לרדת. "תישאר רק אתה, אמא והאחיות".
"עכשיו כשאתם לבד, אני רוצה שתסתכל על אמא שלך ותגיד לך את כל מה שאמרת לי", המשכתי, "תגיד לה שאתה לא ישן בלילה ,שלא היית צריך לקפוץ מהרכבת, שאתה מרגיש אשם". אברהם החל לנהל שיחה דמיונית עם אימא שלו. ברגע הזה ירדו לו דמעות מהעיניים. האשמה והבושה חזרו שוב והציפו את כולו. הוא ביקש סליחה. סליחה שברח. סליחה שקפץ. סליחה שהשאיר אותן לבד לגורלן, עד שנחנק מול הדמעות. שאלתי אותו - "ומה אמא עושה כשהיא רואה אותך ככה?" הוא ענה לי שאמא רוצה לחבק אותו אבל לא מגיע לו חיבוק.
"ומה אמא אומרת לך?" המשכתי להקשות. פתאום הוא נזכר: "אמא אומרת לי - אתה לא זוכר מה קרה? מה באמת קרה? שלא באמת רצית לקפוץ. אבל אני אמרתי לך שאתה חייב לקפוץ, חייב לשרוד ושהיא סומכת עלי שאני אשרוד בשבילם כדי שהמשפחה שלנו לא תכחד . נזכרתי גם שהבטחתי לאבא ושאני חייב לקפוץ ולשרוד בשביל כל המשפחה. היא דחפה אותי מהרכבת. "ואתה עדיין מרגיש אשם?" שאלתי אותו. "כן הייתי צריך להתנגד הייתי צריך להשאר ולשמור עליהם כמו שהבטחתי לאבא".
באותו רגע ביקשתי ממנו בדמיון להביא לרכבת את כל הילדים והנכדים שלו ולהראות אותם לאמא. ואז שאלתי "עכשיו שאמא רואה את כל הילדים והנכדים מה היא היתה אומרת לך? לפתע חייך בהתרגשות "אמא גאה בי היא בוכה מרוב אושר". "איך זה מרגיש לך לראות ככה את אמא ולראות את כל מה שעשית ושבאמת הצלחת לשרוד והמשפחה לא נכחדה? איך זה מרגיש עכשיו?". החיוך של אברהם לא פסק.
הוא נראה כאילו עול גדול ירד מליבו והוא קל הרבה יותר פתאום. "אני סוף כל סוף פעם ראשונה בחיים גאה בעצמי" . "מדהים" אמרתי. "עכשיו אני רוצה לדבר עם הילד בן 8 שהיית . תסתכל טוב טוב בפנים של כל הילדים וכל הנכדים שנולדו לך, ואני שואל אותך מה אתה בוחר ? לקפוץ מהרכבת , לשרוד ולהביא את כל הילדים והנכדים האלה לעולם או להשאר ברכבת?". אברהם ענה בהקלה "אני בוחר לקפוץ מהרכבת , לשרוד ולהביא את הילדים המדהימים האלה לעולם ואני גאה בעצמי ששרדתי והצלחתי ואני מקווה שגם אימא גאה בי ולא כועסת עלי"..
"בוא נשאל אותה" הצעתי. "מה אמא היתה אומרת?". "אמא בוכה מרוב אושר והיא הכי גאה בי בעולם".. "יופי, אז תנשום עמוק ותסכים להרגיש את הגאווה הזאת, את האהבה של האמא, את החיבוק לילד הקטן שהיית". אברהם נשם עמוק והתחיל לבכות, הפעם זה לא היה בכי של כאב, זה היה בכי של הודיה ואושר על כל מי שהוא ומה שהוא הצליח לעשות בחיים. הוא הודה לילד הקטן בן ה 8 על האומץ והנחישות".
"הלילה, יהיה הלילה הראשון שאשן ללא אשמה"
"עכשיו כשאתה יודע את זה, שחרר את האשמה. פתח את הלב, בקש מעצמך סליחה והשלם עם עצמך" ולבסוף ביקשתי ממנו לענות "עכשיו, כששרדת, מה התפקיד שלך בעולם לדעתך? "למה הצלחת לשרוד?" ההבנה נחתה עליו "אני צריך להראות לעולם מי אנחנו ומה העם שלנו, לכתוב ספר, לעשות סרט מהסיפור שלי". "ואיך זה מרגיש כשהבנת מה הייעוד שלך? מה אתה צריך לעשות?" - "זה מדהים!!", סיכם. הוא פתח עיניים, ואמר בהוקרת תודה - "70 שנה אני קם עם אשמה, מסתובב כל היום עם אשמה והולך לישון עם אשמה. הלילה, יהיה הלילה הראשון שאשן ללא אשמה. אני גם אעשה מה שהבטחתי".
אחרי כמה חודשים התקשר אלי הקרדיולוג ושאל אם ניסינו תרופה חדשה עליו, כי המצב הבריאותי שלו מאוד השתפר .
מנגנוני הגנה שמונעים את הכאב התהומי
ניצולי שואה עברו טראומה קשה המלווה בכאב גדול מאוד. לכן רבים מאוד מהם בנו מנגנוני הגנה הסוגרים את הרגשות ומונעים מהם לגעת בתהום הכאב. הזמן שעבר יוצר קיבעון מחשבתי למצב והרבה יותר קשה להם לשנות את המצב. עם זאת, השינוי יכול להגיע בכל עת במידה והאדם בוחר לשנות את מצבו וגורלו. דווקא בניצולי שואה, כדאי להבהיר כי דווקא עכשיו יש להם הזדמנות לדבר, לשתף, לספר לנכדים , לא לעזוב את העולם בלי שהסיפור שלהם יסופר.
יש להם את האפשרות לבחור מה שלא עשו עד היום, להתחבר חזרה למשפחה להעריך את החיים, לכתוב, וללמד את הדורות הבאים את החוכמה והידע שצברו. כשחווים רגשות הודיה, שמחה קירוב לבבות וטעם החיים אנחנו משחררים הורמונים מעודדים חיים כמו DHEA הורמון הנעורים. אולם, אם נמצאים במעגל של רגשות מרוקנים כל יום, כמו הפחד ההישרדותי הבלתי פוסק, אנחנו נחלשים, מערכת הסטרס בגוף שוחקת אותנו ופוגעת במערכות בגוף. נפש בריאה בגוף בריא, אינה אמירת שווא.
הכותב הוא מנכל בית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר בבת ים. בבית החולים משלבים ריפוי גוף רוח ונפש בתהליך השיקומי. הטיפול שעבר אברהם קרוי טיפול בדמיון מודרך בשיטת המסע, שמבקשת לשנות את דפוסי ההתנהגות האוטומטים שלנו לאחר זיהוי הזיכרון הדורש טיפול וליווי לתהליך של סליחה אמיתית המאפשרת לשחרר את הטראומה