בחורף המקפיא של 1942, מאחורי חומות הגטו בוילנה, נאלץ ד"ר אברהם ויינריב - הממונה על תחום המחלות המידבקות - לעמוד בפני השאלה שאף רופא לא אמור להישאל: מי יחיה ומי ימות. מלאי האינסולין אזל, והחלטות רפואיות הפכו להכרעות מוסריות, כואבות, בלתי אפשריות. בגטו, בו שהו באותם זמנים כ-17 אלף בני אדם, ניסה ויינריב לשמר את מקצועו, את אנושיותו, ובעיקר - את חיי המטופלים שעדיין ראה בהם תקווה. זהו סיפורו של רופא שלא רק טיפל בחולים, אלא גם נשא על כתפיו את המשקל הבלתי אפשרי של הבחירה - מי לחיים ומי למוות.
בתחילת חורף 1942 מקור האספקה של זריקות האינסולין נגמר, ובגטו נותר מלאי קטן של התרופה לה נזקקו כמה עשרות חולי הסכרת שהיו בגטו. המלאי הקיים הספיק לשלושה חודשים בלבד. זה קרה חודשים ספורים אחרי שדילמה אחרת הסעירה את רופאי הגטו - מחסור בסידן בהזרקה לחולי שחפת.
לצורך דיון בבעיית הסידן התכנסו ארבעה רופאים, אחד מרבני הגטו ועורך דין. המצב היה כזה: נותרו כמה מאות זריקות, ואם יתנו אותן לכל מי שחולה ומדמם כתוצאה מהמחלה - תוך כמה חודשים והכול יגמר, מה שגרם למחשבה הבלתי אפשרית שאולי מוטב לחלק אותן לאלה שיש להם סיכוי לחיות ולאחרים לא - מפני שכך או כך - הם ימותו בעוד כמה שבועות.
ד"ר ויניריב הציע למיין את החולים לשתי קבוצות: אלה שיוכלו לשרוד, ואלה שמחלתם קשה יותר ולא יעמדו בתלאות החיים בגטו ובמחסור בתרופה. יתר החברים דחו את הצעתו. בריאיון שהעלה לרשת ארכיון מורשת הוא סיפר כי "הרב אמר 'אדוני נתן ואדוני לקח'. שני הרופאים האחרים גם הם ניקו את ידיהם ויצאו, וכך גם עורך הדין. "לא היה ויכוח ולא הורגש קורטוב של רצון למצוא פתרון לבעיה", העיד ויינריב והוסיף: "לא ראיתי מוצא מן המבוי הסתום אלא בדרך האכזרית של חלוקת החולים".
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
ובכל זאת, בעקבות ההחלטה המשותפת הסידן ניתן כרגיל. לאחר שמתו רבים מהחולים, הגיעה דילמת האינסולין שהייתה קשה יותר ונבעה ממחסור באינסולין כללי בכל האיזור. באותו הזמן היו בשטח הגטו כ-30 חולי סוכרת בשלבי מחלה שונים שנדרשו לכמויות אינסולין שונות, שבעצם מצילות את חייהם בכך שהן מפחיתות את רמות הסוכר בדם באופן מלאכותי.
במקרה הזה ד"ר ויינריב החליט לעשות את מה שנראה לו במשבר הסידן כפיתרון ההגיוני ביותר. לדברי ויינריב היו רבים מן הרופאים שידעו על החלטתו, אך רק מעטים תמכו בה בפומבי. עם זאת, למרות הסתייגותם מהצעתו, נתנו רופאים רבים לכך יד באופן מעשי וסיפקו לחולי הסוכרת תרופות על פי הרשימה שהכין ויינריב.
בזיכרונותיו, שנשלחו לאבא קובנר ופורסמו בהרחבה בילקוט מורשת (כ"ז, תשל"ט) בסוף שנות ה-70, הוא תיאר זאת כך:
"לא היה לי ספק שהצדק איתי, ושיש לחפש מפתח צודק בעניין האינסולין, ושיש להשתדל בכל הכוחות להאריך את ימיהם של אלה שיש להם סיכוי להישאר בחיים… כשהתרוקן מלאי האינסולין ולא נותר מה לחלק, וחולי הסוכרת הזקוקים לאינסולין החלו למות אחד אחד בלי אפשרות לעזור להם, החלו להישמע ההדים… אז חשבתי שמבחינה מוסרית החלטתי לא הייתה נכונה. אינני יודע אם היה פתרון אחר נכון יותר. העמדה הדתית מוסרית שאין לבן אדם הרשות והזכות להתערב ולהחליט 'מי לחיים ומי למוות' היא כולה יושר וכולה צדק - בעולם שיש בו יושר וצדק. אבל במציאות הנוראה של הגטו - עמדה זו נראית כחזון מופשט, כאימאז' מאי שם, שאולי היה פעם ועכשיו חלף ואיננו ולא יבוא, לא בהקיץ ולא בחלום, כי אפילו החלומות היו נוראים… באי הנידח של הגטו היו התושבים גוססים כשמסביבם רותח ים של ייאוש ודם. אלה שנותרו בחיים והייתה תקווה כלשהי שיזכו ליום השחרור היו זקוקים לעזרה ממשית ובאינסולין הייתה אותה ממשיות, היה ה'אולי' שבו רצינו להאמין. האינסולין אינו תחליף לצדק המופשט וגם לא היה".
דילמות של חיים ומוות
פרופ' אבי עורי, מהמרכז הרפואי רעות והפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, הוא רופא שחווה על בשרו את אחת הסיטואציות הקשות ביותר שרופא יכול להיתקל בהן - בשבי המצרי. במהלך שירותו הצבאי, נפל בשבי לבד, ונאלץ להתמודד עם חקירות קשות. חוקרי השבי לא האמינו שהוא רופא, וחשדו בו כטייס. כדי להוכיח את זהותו המקצועית, נדרש לעבור "מבחן שטח". במשך 44 ימים הוא היה כלוא, מצבו הרפואי הידרדר מבלי לקבל טיפול. כשהתאושש במקצת החל לטפל בשבויים ישראלים אחרים בשיתוף פעולה עם רופאים מצרים.
גם בתנאים הקשים של הכלא, הצליח לעודד את חבריו לשבי, למנוע ייאוש - ואף מקרים של התאבדות. הוא מתאר כיצד במצבים כאלה, בהם אין לך שום ודאות, אתה חייב לאלתר, לחשוב במהירות - ובעיקר, לדאוג לא רק לעצמך אלא גם לאחרים. וכל זה בגיל 25 בלבד.
"בגטאות התקיימו ועדות אתיקה שהקדימו את זמנן. האנשים האלה נאלצו להתמודד עם השאלה הקשה - אם יש X תרופות בלבד, ולפניך Y חולים - כיצד תבחר במי לטפל?", אומר פרופ' עורי. לדבריו, אלו דילמות מוסריות שממשיכות להעסיק את עולם הרפואה גם היום, במיוחד בשטח, תחת תנאים קיצוניים של חירום או מלחמה.
"הרופאים בגטאות ובמחנות פעלו תחת תנאים בלתי אפשריים - רעב, חוסר ציוד, ולחץ בלתי פוסק. חלקם נאלצו לבצע פעולות קשות וכפויות, ואף להשתתף בניסויים רפואיים אכזריים, דוגמת אלו שביצע ד"ר מנגלה. ולעומתם - היו גם רופאים שהחליטו להסתכן למען החולים: הם רימו, גנבו חותמות, ניסו להבריח תרופות - ולעיתים סירבו לברוח, כדי להישאר עם המטופלים שלהם".
"המעשים שלהם - רישום, טיפול, שימור שארית הציוד והחמצן - היוו למעשה אקט של התנגדות שקטה", מסביר פרופ' עורי. "לא היה מדובר בהתנגדות צבאית, אלא אנושית. הם ידעו שלא בטוח שהמעשה יציל חיים - אך המשיכו. גם כדי להשקיט את המצפון, וגם כדי לעשות משהו מול התחושה של חידלון והפקרה מצד העולם. זו הייתה הבחירה לעשות אקט מוסרי בתוך מציאות לא מוסרית".
פרופ' יחיאל מיכל בר אילן, מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מומחה למוסר ואתיקה יהודית, מנסה לפרק את הדילמה המוסרית סביב קבלת החלטות רפואיות קשות: "מה שהרופא אומר זו שאלה של כן או לא - כי צריך לקבל החלטה. אי אפשר להתחמק מהכרעה. ברגע שאתה בא ואומר שכל החלטה היא בסדר, זה אולי מנומס, אבל התפיסה הרפואית - לא רק האתית - גורסת שיש החלטות נכונות וכאלה שאינן נכונות. ויינריב רוצה לעסוק בדיוק בזה. לדיונים האלה יש משמעות, וניתן לדון עליהם במסגרת אתיקה רפואית".
הקושי מחריף כשהנושא נטוע בהקשר האכזרי של השואה. בר אילן מסביר כי מדובר בדילמות רפואיות קשות, אך לא ייחודיות, וניתן למצוא להן מקבילות נוספות. כך למשל, בספר "עמק הבכא" נאספו שאלות מצמררות שהופנו לרבנים בתקופת השואה, כמו איסור על הריונות בגטאות בליטא, הפסקות הריון יזומות, ושאלות מזעזעות כגון: האם מותר לחנוק תינוק בוכה שמסכן את הקבוצה - האם מדובר בדין רודף או לא? ההלכה עסקה בשאלות אכזריות אלו, מתוך שאיפה למציאת פתרון מדויק - הן הלכתי והן מוסרי.
"זה משחק אכזרי ביותר. גם בשואה, כשנתנו למישהו אינסולין - מה הייתה התוחלת של זה? כמה ניצלו מסוכרת בגטו?". הוא מציין שביומיום עולות שאלות קשות לא פחות - כגון את מי מצילים במצב של מחסור באיברים להשתלה, או במהלך הקורונה, כשהיה צורך להחליט למי להקצות תרופות מצילות חיים ומכשור רפואי קריטי.
אז איך מחליטים? זו שאלה קשה. לפי בר אילן, יש שלושה תנאים הכרחיים לקבלת החלטות מוסריות ומבוססות:
טוהר שיקולים: מי שמקבל את ההחלטה חייב להיות נקי משיקולים זרים. הוא מזכיר את ספר יונה, שם מופיעה הגרלה טהורה שאינה מושפעת ממניעים חיצוניים, כמודל לתהליך טהור.
מנגנון קבלת החלטות מקובל: הכרחי שתהיה מערכת ברורה ומוסכמת - כמו סל התרופות - שדרכה מתקבלות החלטות בצורה שקופה ואחראית. כיום, לטענתו, אין אמון בנבחרי הציבור ואין מנגנון מסודר שמאפשר קבלת החלטות אמינה ואובייקטיבית.
שיקולים ענייניים ומקצועיים: יש להתבסס על שיקולים רפואיים ומדעיים טהורים - כמו אלו שהרופא המדובר מעלה. גם אם בדיעבד יתברר כי התרופה לא הועילה (למשל, מתן סידן שהתברר כחסר ערך), באותה נקודת זמן המצפון של הרופא היה שקט, שכן פעל על פי מיטב הידוע והמקובל.
"בית החולים בגטו עשה ניסים עם האין"
בזכרונותיו של ויינריב מוצגים המאמצים הכבירים שעשו כדי להשיג את התרופות: הצוות הרפואי בגטו נקט באמצעים יוצאי דופן בניסיון להשיג מנות אינסולין, סיפר ד"ר הרופא, ואף כתב: "ניסינו להשיג אינסולין בכל דרך - שוחד, תחנונים...".
היו מקרים שבהם ביקשו את עזרת המחתרת, ובאחרים נעשה ניסיון ישיר לדבר עם גרמנים תוך סיכון ממשי. לעיתים הושגו אמפולות בודדות דרך קשרים בעיר, אך הכמויות היו זעומות ולא ענו על הצורך. הרופאים, מתוך מצוקה מוסרית, נאלצו לבחור למי תינתן הזריקה - החלטות כואבות שנעשו לעיתים בלב כבד ובתחושת אשמה.
המערכת הרפואית בגטו לא חדלה מלתפקד - הרופאים, האחיות, אנשי המעבדה - כולם ניסו לשמר שגרה מקצועית בתוך כאוס טוטאלי. אך דווקא מחלות פשוטות יחסית, כמו סוכרת, הפכו לאתגר בלתי פתיר. ד"ר וינריב שיבח את מאמצי חבריו. "בית החולים בגטו עשה ניסים עם האין", הוא כתב, אך הדגיש שגם הגבורה היומיומית לא הצליחה לגבור על רוע המציאות, במיוחד כאשר מדובר בטיפול שנשען על תרופה ספציפית אחת שלא ניתן לייצר בגטו ולא סופקה מבחוץ.
בסיום דבריו, ד"ר ויינריב כותב, ולמעשה מעין מתוודה, כאשר הוא מתאר את חוויית היציאה מן הגטו - לא כשחרור אלא כקריעה. הוא מדגיש את תחושת האשמה והאבל על אלו שלא שרדו, במיוחד אנשי הצוות הרפואי והחולים שנשארו מאחור. הוא מתאר את הקושי להמשיך לחיות ולהיות לרופא לאחר שנחשף לשבר כה עמוק. הזיכרונות מסתיימים במסר של אחריות לזיכרון ולמורשת הרפואית-אנושית של אנשי הגטו.