אורית, אשת קריירה בת 39 ואם לשלושה, החלה לחוות נדודי שינה, דופק מואץ ותחושת חוסר מנוחה מתמשכת. כשהגיעה לרופא, הוא פטר את תלונותיה כ'עומס בעבודה' והמליץ לה לנוח. האירוע הזה חזר על עצמו מספר פעמים עד שרק לאחר חודשים של הידרדרות אובחנה כסובלת מדיכאון קליני, אבל התרופה שנרשמה לה פותחה ונוסתה במקור רק עבור גברים והיא שילמה את המחיר עם תופעות לוואי קשות והחמרת מצבה.
זוהי המציאות עמה נשים רבות בישראל נדרשות להתמודד איתה בתחום בריאות הנפש. הזלזול, הנטייה לפטור נשים בטענה שהן "היסטריות", "הורמונליות" ועוד שלל הסברים כאלו ואחרים שנובעים לא רק מדעות קדומות, אלא לעיתים גם מעומס על מערכת הרפואה.
זאת לצד ההתמודדות של נשים נאלצות להתמודד עם העובדה שבאופן היסטורי הרפואה המודרנית במשך שנים הסתמכה על מחקרים שנעשו על גברים והוחלו באופן גורף על נשים, כאילו מדובר באותו גוף, באותן מערכות ביולוגיות ובאותה תגובה לטיפול. בפועל, נשים חוות רגישות גבוהה יותר לתרופות פסיכיאטריות ולעיתים סובלות מתופעות לוואי חמורות שאינן מובנות די הצורך. חילוף החומרים, ההרכב ההורמונלי ושינויים נוירולוגיים יוצרים אצלן תגובות שונות לחלוטין, אך ההתאמות הנדרשות אינן נעשות. כשנשים פונות לרופא עם תסמינים של חרדה או דיכאון, רבות מהן מקבלות אבחנות מעורפלות כמו 'עייפות' או 'רגישות יתר', בעוד גברים עם אותם תסמינים זוכים לטיפול תרופתי ישיר. התוצאה היא אבחונים מאוחרים, טיפולים לא מותאמים והשלכות ארוכות טווח על איכות החיים.
ההבדלים אינם מסתכמים רק בטיפול תרופתי. אפילו בתחום בריאות הנפש, נשים מופנות פחות לטיפול פסיכיאטרי ויותר לטיפולים אלטרנטיביים, כמו שינוי אורח חיים או פעילות גופנית, גם כאשר מדובר במצבים חמורים שמצריכים טיפול תרופתי או פסיכולוגי מיידי. התפיסה הרפואית שגורסת כי נשים 'רגשניות יותר' מובילה לכך שתסמיניהן לעיתים אינם נלקחים ברצינות מספקת.
חשוב לציין כי המצב בקרב גברים אינו טוב יותר. המודעות לבריאות הנפש אצלם נותרה נמוכה יחסית. אמנם, מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל' ובשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית, אך עדיין, גברים נוטים פחות לפנות לטיפול נפשי.
הסטיגמות החברתיות מקשות עליהם לבקש עזרה, וכתוצאה מכך רבים נותרים ללא אבחון, ללא סיוע וללא טיפול מתאים. מחקרים מראים שגברים נוטים לדווח פחות על מצוקות רגשיות או נפשיות, ולכן מאובחנים מאוחר - לעיתים רק כאשר מצבם מחמיר משמעותית.
פער זה מוביל לתוצאה הרסנית: פחות גישה לטיפול נפשי, אך שיעור גבוה יותר של השלכות חמורות, כולל פגיעות עצמיות ואובדנות.
ולא רק בתחום בריאות הנפש. גם בנושא נשי מובהק כמו גיל המעבר אנו רואים בעיה משמעותית, אך כאן היא אינה נובעת ממחסור בתרופות שנבדקו על נשים, אלא בעיקר מהיעדר מודעות וחוסר במסגרת רפואית מותאמת. נשים רבות אינן מכירות מספיק את גופן ואת השינויים הפיזיולוגיים המתרחשים בגיל המעבר, מה שמוביל לכך שהן נמנעות מהגעה לבדיקות רפואיות בזמן - בדיקות שיכולות להיות קריטיות ואף מצילות חיים.
כיום, כמעט ואין מסגרות רפואיות ייעודיות המתמקדות בנושאים אלו, למעט פיתוחים חדשים בתחום הרפואה הדיגיטלית, שמאפשרים לנשים לקבל סיוע מרחוק - אך פתרון זה עדיין אינו מהווה מענה מספק לצורך הרחב בתמיכה רפואית מותאמת ואישית.
בהמשך לכך, חשוב לציין כי למרות האתגרים, ישנן גם מגמות חיוביות. בשנים האחרונות החלה התקדמות משמעותית בתחום ה - FemTech עם פיתוח פתרונות רפואיים מתקדמים, כולל כאמור שירותי רפואה מרחוק המותאמים לנשים, גישה למידע רפואי עדכני ותמיכה מקצועית. גם בעולם המחקר מתחילים להבין את הצורך בייצוג הולם של נשים במחקרים קליניים, אם כי הדרך עוד ארוכה. גופי בריאות בינלאומיים מתחילים להכניס יותר נשים למחקרים קליניים, וההכרה בהבדלים הפיזיולוגיים בין המינים מחלחלת בהדרגה לתוך עולם הרפואה.
מערכת הבריאות התקדמה, אך עדיין נותרו פערים משמעותיים. מחקרים רפואיים חייבים לשלב התייחסות מעמיקה למשתנים מגדריים, התרופות צריכות להיות מותאמות לכל אדם, והאבחון חייב להיות הוגן ומדויק. רפואה מודרנית אינה יכולה להמשיך להתעלם מהבדלים קריטיים בין נשים לגברים - היא חייבת להתאים עצמה לכל מטופל ומטופלת באופן אישי. ההכרה בהבדלים אינה מותרות - היא הכרח. רק כך נוכל להבטיח שירותי בריאות מתקדמים, מקצועיים והוגנים לכלל האוכלוסייה.