כולנו מכירים את הסיטואציה הזאת שאנחנו יושבים גמורים אחרי ארוחת ערב עמוסה, מרגישים שאין סיכוי שנוכל לזוז ובטח שלא להכניס עוד ביס - אבל אז פתאום כשמגיעה העוגה או הגלידה, כאילו נוצר חלל חדש ונסתר בקיבה שמאפשר להעמיס עוד ועוד. התופעה המוכרת הזו, שזכתה לכינוי "הקיבה של הקינוחים", היא לא רק בדיחה משפחתית מאוסה. מתברר שמדובר בתופעה ביולוגית אמיתית - ועכשיו יש לה גם הסבר מדעי. מחקר חדש ממכון מקס פלנק לחקר המטבוליזם בגרמניה שפורסם בפברואר האחרון אישר סופית שהתופעה אכן קיימת - אבל עם כוכבית מעניינת. ה"קיבה השנייה" הזאת בכלל לא ממוקמת בקיבה - אלא במוח, במנגנון שלא היה מוכר למדע בעבר.
למה המוח "מתעקש" על קינוח בכל מצב?
את ההסבר לתופעה המוכרת והמשונה, סיפק ד"ר הנינג פנסלאו, נוירוביולוג ומחבר המחקר, בראיון למגזין Newsweek: "מנקודת מבט אבולוציונית, זה בהחלט הגיוני: סוכר הוא נדיר בטבע, אבל מספק אנרגיה מהירה. לכן, המוח מתוכנת להגביר את צריכת הסוכר בכל פעם שהוא זמין".
במילים אחרות, לאורך מיליוני שנות אבולוציה, מי שניצל הזדמנויות לצרוך מזונות עתירי סוכר כמו פירות בשלים או דבש, פשוט שרד טוב יותר. ככה המוח שלנו פיתח מערכת מיוחדת שמעודדת אותנו לאכול מתוקים אפילו כשאנחנו שבעים, כי בעולם הקדום, מי יודע מתי הייתה מופיעה ההזדמנות הבאה להשיג מזון כזה.
אבל כדי להבין לעומק את המנגנון המורכב הזה, החוקרים התחילו את הניסויים שלהם בעכברים ובדקו איך הם מגיבים לסוכר גם כשהם שבעים לחלוטין. כי ממש כמו בני אדם, גם לעכברים תמיד יש מקום לקינוח מתוק. באמצעות ניטור פעילות המוח של המכרסמים, הצוות גילה שקבוצת תאי עצב שאחראים על ויסות התיאבון וקרויים נוירוני PMOC (פרו-אופיומלנוקורטין), "נדלקו" ברגע שהעכברים קיבלו סוכר, מה שהפעיל את התיאבון שלהם מחדש.
החומר האופיאטי שמעצים את תחושת התגמול
במסגרת המחקר שלהם, המדענים הגרמנים זיהו שכשהעכברים היו שבעים אבל גם אכלו סוכר, נוירוני ה-PMOC שלהם לא רק שחררו מולקולות איתות כדי לומר לגוף שהוא שבע, אלא גם חומר אופיאטי בשם בטא-אנדורפין. זהו רכיב שמשפיע על תאי עצב אחרים עם קולטני אופיאטים כדי לעורר תחושת תגמול - וזה מה שעודד את העכברים להמשיך לאכול למרות שהם היו שבעים.
באופן מעניין (אבל לא מפתיע), הרכיב הזה לא הופעל במוחם של המכרסמים כשניתן להם מזון רגיל או שומני נוסף, אלא רק כשקיבלו סוכר. וכאשר המסלול נחסם, העכברים השבעים איבדו את "קיבת הקינוחים" המטאפורית שלהם ולא רצו לאכול עוד סוכר.
אז עכשיו עולה השאלה האם אותו דבר קורה גם אצלנו. אז בניסוי המשך, הפעם בבני אדם, החוקרים ביצעו סריקות מוח על מתנדבים שקיבלו תמיסת סוכר דרך צינור. הסריקות חשפו שאותו המנגנון במוח האנושי מגיב לסוכר ממש כמו אצל העכברים - כאשר אזור "קיבת הקינוחים" מציג נוירוני שובע בקרבה לקולטני אופיאטים.
פיתרון אפשרי למאבק בהשמנה?
באופן תיאורטי, המחקר הגרמני יכול לעשות הרבה יותר מלהסביר למה אנחנו "יורדים" על קופסת גלידה בסלון ממש אחרי ארוחת ערב עמוסה. הממצאים בהחלט יכולים לסייע גם בטיפול בהשמנת יתר בעתיד, בדרכים יצירתיות ויעילות יותר.
"כבר היום קיימות תרופות שחוסמות קולטני אופיאטים במוח, אבל הירידה במשקל שהן מאפשרות היא מוגבלת יותר בהשוואה לזריקות מדכאות תיאבון", ציין פנסלאו. "אנחנו מאמינים ששילוב של תרופות כאלו עם פיתוחים חדשים שיתבססו על המנגנון הזה בעתיד יוכל לסייע במשימה הזאת, אבל עלינו לחקור זאת יותר לעומק בהמשך".
ייתכן לדוגמה שבעתיד פשוט נוכל לקחת גלולה שלא תדכא לחלוטין את התיאבון בצורה שעלולה להיות מזיקה ואפילו מסוכנת - אלא רק תבטל את ה"קיבה השנייה" שכל כך מזיקה בעידן השפע המודרני. אבל עד שזה יקרה, כדאי להסתפק בפתרונות טבעיים יותר, אתם יודעים, כמו שליטה עצמית ומודעות.