מומחים מזהירים: "רק אל תשוו אותם לשואה. זה מזיק להם"

עם שחרורם של שלושת החטופים אור לוי, אוהד בן עמי ואלי שרעבי, התקשורת והרשתות החברתיות הוצפו בפוסטים ובציוצים המעלים השוואות קשות בין מצבם לבין המוזלמנים היהודים בתקופת השואה. שלושת החטופים שאיבדו עשרות קילוגרמים ממשקלם ועברו הרעבה שיטתית וקיצונית נראו תשושים וכחושים, כאילו מהלכים בין חיים למוות.

הלילה, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמר בשיחה עם כתבים במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 כי החטופים ששוחררו היו במצב נוראי. "אני יודע שיש לנו עסקה שבמסגרתה יש 'טפטוף' של חטופים שמשוחררים, אבל הם במצב רע מאוד. מתייחסים אליהם בצורה נוראית. בנקודה מסוימת נאבד את הסבלנות שלנו. לא יודע כמה עוד נוכל לסבול את זה. אנשים שהיו בריאים ועכשיו נראים זקנים ב-25 שנה. כמו התמונות של ניצולי שואה".

ההשוואות האלה לא נגמרות רק ברשתות, אלא נעשות גם על ידי רופאים ובעלי מקצוע שמתריעים כי חלק מהחטופים שחזרו עד כה מדגימים "התנהגות שואתית". חלקם לא משתפים כלל במה שעברו, אחרים דווקא לא מפסיקים לדבר, ויש כאלה שמחביאים אוכל.

האם ניתן בכלל להשוות בין שני האירועים הטראגיים האלה ומה ההשפעה על החטופים השבים?

"ההשוואה לעניין השואה היא מאוד מובנת מצד אחד, כל האסוציאציה והטריגר של ה-7 באוקטובר והנושא של האם החטופים עוברים מה שעברו בשואה - היא מורכבת. זה לא עניין של כן ולא", מסביר ד"ר דרור גולן, פסיכולוג בכיר והמנהל הקליני הארצי של עמותת עמך, שמטפלת בניצולי שואה ודורות ההמשך ומאז ה-7 באוקטובר, מטפלת במגוון רחב של אוכלוסיות שנפגעו ושזקוקות לעזרה.

"כשאנחנו מדברים על השואה אנחנו מדברים על מפעל השמדה - מסות ענקיות - מיליונים שנרצחו ועוד מעגלים שהורחבו. ההשוואה היא מורכבת וכששואלים את ניצולי השואה עצמם, יש כאלה שיגידו אסור להשוות, ויש אחרים שטוענים שכן", מסביר ד"ר גולן.

"זה מאוד טבעי שאנשים יראו תמונות של חטופים שבים בתת-משקל, לאחר שעברו התעללות גופנית ונפשית ממושכת, וזה יציף בהם זיכרונות מטראומה רב-דורית, שחקוקה בנרטיב הקולקטיבי של העם היהודי", אומרת ד"ר עינת יהנה - ראש תחום שיקום, מערך הבריאות מטה משפחות החטופים, נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית מומחית. חוקרת מרצה ומטפלת בתחום של טראומה, אובדן והסתגלות לאירועים משני חיים.

"גם המפגש עם הרוע האכזרי, הבלתי נתפס והמתמשך של החמאס הוא אלמנט שמהווה טריגר להצפה של זיכרון השואה. אבל למרות זאת חשוב להבחין כי מדובר בשני אירועים נפרדים", מבהירה ד"ר יהנה.

"השואה, אירוע קיצוני שפקד את העם היהודי בתקופה בה לא הייתה לו מדינה, צבא או מנגנוני הגנה עצמאיים, מהווה זוועה בעלת היקף היסטורי, תרבותי ונפשי שאין להשוותו למציאות של היום. השוואה זו, מעבר לעיוותה של זיכרון השואה, יוצרת זילות להיקף הזוועות ולהיסטוריה הייחודית של אותו אירוע.

לעומת זאת, סבלם של החטופים והעינויים שהם חווים הם תולדה של מחדל מדיני וצבאי במסגרת מדינה ריבונית - מצב שבו הייתה למדינה את היכולת והאחריות לעצור את המתרחש, ואף למנוע את חטיפת החטופים או להשיבם הביתה כבר לפני חודשים רבים ולהפסיק את סבלם או רציחתם בשבי".

"כשמדברים על ניצולי שואה, אין מקשה אחת, יש מגוון. אבל כן ניתן לומר שהמוטיב הפיזי קיים אצל חלק מהחטופים. למשל אגירה של אוכל, גם שהמקרר מלא, ויחד עם זה אני רוצה להגיד שהדברים שהניצולים סובלים מהם יותר לאורך השנים זה ברמה של אובדנים נפשיים", מסביר ד"ר גולן.

"אירועי השואה בעצם כרוכים בהרבה אובדנים של קרובי משפחה, של החיים שהיו יכולים להיות ונקטעו. ופה כן שווה לדבר על איזשהו הבדל: רוב הקהילות של ניצולי השואה נכחדו לחלוטין, ברמה שלא היה לאן לחזור. המצב היום, גם אם הוא דומה, הוא אחר. להם לא היה לאן לחזור. בוודאי שגם נפגעי העוטף חוו קטיעה מאוד גדולה וגם הם יצטרכו בחלק מהמובנים להתחיל מחדש".

"דבר נוסף שאפשר לראות אצל ניצולי השואה ויכול להיות תקף אצל החטופים היא הטראומה היא מעשה ידי אדם", מגיש ד"ר גולן. "זו לא רעידת אדמה שהרסה את הישוב, אלא אנשים שהתגלו במלוא הרוע. במובן הזה אנחנו רואים שיש אובדן גם של ביטחון באדם, באנושות. זה כמובן משתנה בין אנשים. זה בא לידי ביטוי אצל חלק מניצולי השואה בקושי מאוד גדול אפילו במערכות יחסים קרובות. לפעמים היחסים האלה רווים בקונפליקטים, אפילו שאין סיבה מציאותית לכך, כי החוויה שנצרבה היא עד כמה ניתן לבטוח באחרים?".

"בנוסף, אנחנו רואים בטיפול בחלק מניצולי השואה דריכות גדולה, עצבנות, סיוטי לילה, תוקפנות, אפילו הזדהות עם התוקפן - תהליך שבו הקורבן מאמץ כמה אלמנטים מהתוקף. המרכיב של הזמן הוא משמעותי. ככל שמישהו יהיה יותר זמן תחת תוקפנות מאסיבית - זה משפיע, כי לנוכח תהליך טראומטי זה משמש מנגנון הישרדות נפשי. ובכל מקרה, חשוב להגיד שלא כולם יפתחו את זה.

שוני גדול מאוד בין נפגעי ה-7 באוקטובר והחטופים, הוא בכך שהיום יש מודעות ביכולת להיעזר. כל הנושא של קבלת עזרה - לא רק טיפול נפשי, אלא להיות במקום של להביע חולשה ולקבל עזרה נתפס בעבר אצל חלק מניצולי השואה אפילו כסכנה. והדבר הזה היה בעוכריהם כי זה לא אפשר להם להשתקם. היום אנחנו בתקופה שהמודעות היא גדולה בהרבה. הסיכויים להתמודד עם הסימפטומים הם הרבה יותר גדולים, וזה מקל על הנעת תהליך של תמיכה נפשית".

"בתהליך השיקום האינדיבידואלי חשוב מאוד לכבד את כבוד האדם ואת פרטיותו. התמקדות במראה החיצוני של החטופים ובהדגשת ההשוואה לשואה עלולה להכתיב להם את נרטיב הקורבן ולהאריך את תחושת הפגיעות והחריגות", מסבירה ד"ר יהנה. "בטיפול וגם בשיח הציבורי עלינו למצוא את האיזון בין מתן תוקף לחוויות הקשות שעברו החטופים לבין איתור מוקדי מסוגלות וכוח לשרוד בתנאים אכזריים ולא אנושיים. אנחנו יודעים כיום, גם מהספרות ומהקליניקה הטיפולית, כי האופן שבו האדם מפרש את האירוע (פרשנות סובייקטיבית) משפיע מאוד על יכולתו להתמודד ועל מדדי ההסתגלות.

על המרכיב הזה כן יש לנו שליטה - אם נמשיך להכתיר את החוויה כ"שואה", החטופים השבים עלולים להמשיך להרגיש קורבנות נטולי משאבים אל מול גודל האירוע. לכן חשוב להתמקד בעידוד תהליכי שיקום שמדגישים חוסן, מסוגלות עצמית ומציאת משמעות חדשה בחיים".

ד"ר גולן מסכם: "חשוב מאוד שגם כשמדברים על הקשיים של החטופים ושל כלל נפגעי המלחמה, צריך להתייחס גם לתקווה. לרוח האדם, בהינתן סביבה מתאימה, יש יכולת חזקה להשתקם. אנחנו צריכים להתעקש ולראות את המורשת של ניצולי השואה - למרות כל הזוועות שהם עברו, הם הנחילו לנו את היכולת להשתקם ולצמוח, הקימו משפחות ואת המדינה, ונותנים לכולנו השראה ותקווה לשיקום ולעתיד טוב יותר".