התמונות שניבטו אלינו ממסך הטלוויזיה של שלושת החטופים חוזרים רזים וחלשים לא השאירו עין אחת יבשה, אבל כך גם התמונה של החטוף אור לוי מחבק את בנו אלמוג בבית החולים.
המקרה של אור, שאישתו עינב נרצחה במיגונית המוות במסיבת הנובה, והוא נחטף ממנה, כשבנם, שהיה אז בן שנה וחצי, נשאר בטיפול משפחתו, ריגשה והעציבה רבים. בני המשפחה של אור אמרו לבנו אלמוג כי אבא הלך לאיבוד ומחפשים אותו. אתמול הוא אמר לאביו בשיחה ראשונה שערכו - "אבא, לקח לך הרבה זמן לחזור". שעות לאחר מכן כאמור נפגשו השניים, אחרי שלא התראו כמעט שנה וחצי.
ביקשנו לדבר עם ד"ר טל בן דוד סלע פסיכולוגית ילדים מכבי שירותי בריאות כדי להבין איך בונים קשר מחדש אחרי תרחיש איימים שכזה.
"קודם כל מדובר בילד מאוד מאוד צעיר. הם בעצם נפרדו כשההורים הלכו למסיבה כשהוא היה בן שנה וחצי, האמא נרצחה והאב חזר כשהילד כבר בן שלוש", היא מסבירה.
"חשוב להבין שעבור הילדים, הורה הוא הדמות ששומרת עליו בעולם. יש פה טראומה התקשורתית -עם דמות ההיקשרות, בנסיבות הכי מצערות שיש. פרידה ממושכת מדמות ההורה ואובדן של ההורה השני היא טראומה קשה. הדבר הראשון שאלמוג אמר זה "לקח לך הרבה זמן לחזור".
"כמובן שאנחנו מבינים שהאחריות פה היא לא על ההורה שנשבה ושהנסיבות כואבות וקשות מאוד אך לילד בן שלוש אלו דברים שקשה להבין. ויהיה חשוב לעבוד איתו יחד על הנרטיב, שברגע שאבא יכל הוא בא לפגוש אותי. חשוב עכשיו בעבודה הנפשית סביב אור ובנו להחזיר את האמון שאבא כאן, וגם אם הוא הולך לאנשהו - הוא חוזר. ועם זאת, ניתן לשער שבעקבות הנסיבות, פרידה תהיה קשה יותר בעתיד. התהליך המשותף של שניהם יהיה להחזיר אמון בעולם, בדמויות המטפלות, בדיוק כפי שאנחנו צריכים להחזיר את האמון שלנו במדינה ובממשלה. יש פה אובדן אמון קשה ומתוך זה אובדן של ביטחון".
"הפגישה ביניהם להערכתי התרחשה אתמול כמה שעות אחרי השחרור, כדי להחזיר את חווית השליטה לאור, וברגע שכנראה הוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותו, החליטו להפגיש ביניהם. זה הכי טבעי בעולם. גם עבור הילד, הדבר הנכון לנרטיב שלו, שברגע שאבא יכל, הוא ראה אותו, הם נפגשו שוב. זה יכול להפחית את חווית האשמה שיכולה להיות מאוד מתעתעת במקרה הזה".
איך משקמים את הקשר?
יש מקרים של הורה שהולך וחוזר, מכל מיני סיבות, אך הורה שהלך בעקבות חוויית שבי קשה וחזר, ובגיל כזה צעיר של הילד, אינה מוכרת לנו.
"מה שילדים צריכים כדי להיות בטוחים בעולם הזה זו היקשרות עם הדמויות המטפלות, וזה חשוב במיוחד בשלוש השנים הראשונות. חשוב שהדמויות יהיו נוכחות ועקביות במענה לצרכים. כשאחד ההורים נעלם, אין עקביות של הטיפול.
אנחנו יודעים ממחקרים שבגיל אפס עד שנה נבנה בסיס התקשרותי שהוא גורם חשוב. הגיל הזה, שנה עד שלוש, הם שנים שמהוות את התשתית של הקשר. גם ברמה המוחית בשנים אלה המוח מתעצב ולהתנסויות האלה יש השפעה. המוח בעצם מנסה להבין איפה הוא נמצא ועד כמה בטוח פה".
ד"ר בן דוד סלע מסבירה כי "העבודה על הקשר תהיה כעת בצעדים קטנים קטנים, כדי להחזיר את האמון לקשר. דברים כמו כשאני קם בבוקר, אני הולך לחדר של אבא והוא שם. הוא שם אותי בגן ואוסף אותי, ימלאו את מה שחסר, כדי להחזיר את החוויה שהקשר הוא בטוח והמשכי".
"יש טיפול שנקרא טיפול דיאדי של הורה וילד, ואני יכולה לשער שלשם זה ילך. ליצור רגעי משחק משותף, לחזק את הקשר. זו עבודה יומיומית אינטנסיבית של נוכחות עקבית ומיטיבה. הרבה אמירות שההורה כאן ונשאר, ומה שקרה היה חד פעמי ולא יקרה שוב. ילדים צריכים לשמוע את זה. אני מניחה שבתוך התוכנית הטיפולית, שחלקה תתרחש בבית החולים, הוא יהיה עם הילד בבית. יקח אותו ויחזיר אותו לגן.
השפעות עתידיות
"באופן טבעי, יכולים להתעורר קשיים בהמשך כתוצאה ממה שהילד חווה מאז לא ראה את הוריו ועד עכשיו. קיים חשש שעשויים להיות לו קשיים ביצירת ביטחון במערכות יחסים.
"ובכל זאת, בהינתן סביבה מיטיבה חזקה, כמו במקרה של אלמוג שהיה מוקף משפחה אוהבת, דיברו איתו על אבא, ונראה שהייתה הורות מיטיבה לפני החטיפה, אני אופטימית באשר לשיקום של הילד. החזרות הקודמות לימדו אותנו שיעור באופטימיות של השיקום.
"הסיפור בסוף הוא שאבא לא ויתר עלי, וברגע שיכל הוא פגש אותי והיה בשבילי".