כמו במשחק חולני, שלמרבה הצער הוא מציאות חיינו, אנחנו נדבקים לטלוויזיה מדי שבוע כדי לצפות בחטופים שלנו שמשתחררים משבי ארוך וכואב מידי ארגוני הטרור. לצד הפרשנויות והציפייה, יש משפט אחד שחוזר שוב ושוב במשדרי החדשות - "הם יוצאים על הרגליים". המשפט הזה נאמר כמו מנטרה, כמעין תפילה או המתקת מציאות קולקטיבית, כאילו שמדובר בקריטריון הבריאותי החשוב והקובע שמעיד על מצבו של החטוף או החטופה.
גם אם ברור לכולנו שנדרשים מאמצי שיקום אינטנסיביים של שנים, אחרי שהייה במשך שנה וכמה חודשים במקום הכי חשוך בכדור הארץ, תחת עינויים פיזיים ונפשיים, היציאה הזו של החטופים עומדים, הולכים, מחייכים, גורמת לנו לאנחת רווחה. אבל מה קורה שם באמת אחרי שאדי האדרנלין האחרונים של השחרור נגמרים?
"אל תטעו ממראות השחרור"
אור צוברי, מנהלת אגף חרבות ברזל במשרד הרווחה, המלווה את משפחות החטופים והשבים מהשבי בעזה התראיינה בחמישי האחרון לאתר וואלה וצוטטה כך: "הופתענו לטובה מהמצב הבריאותי הפיזי של רובם, לפחות במבט ראשון. אנו גם רואים שהם משתחררים מבתי החולים מהר יותר, וזה נתון חיובי". זה אולי נכון חלקית, אבל שזה לא יטעה אתכם.
פרופ' חגי לוין, שמתנדב מתחילת המלחמה כראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים מצנן את השמחה: "מה זה אומר בעצם ל'חזור בריאים'? בריאות הוא מצב של רווחה פיזית נפשית וחברתית ויכולת לקיים חיים מכל הבחינות, ולא רק היעדר מחלה. אז אנחנו באופן טבעי כרופאים מסתכלים האם יש בעיה רפואית מסכנת חיים באופן מיידי ובטווח הארוך, אבל אחרי שמטפלים בדברים המיידיים המסכנים אז מתחיל תהליך השיקום ומתחילים עניינים יותר עדינים שמאתגרים את שורדי השבי במצבים שונים. חשוב לזכור כי ברגעי השחרור אנשים חווים מיני אופוריה של שמחה, הורמונים משתחררים ויש חיוך. אבל אחרי כמה ימים יש נפילה. לכן חשוב לזכור כי גם מאחורי השמחה מסתתרות לעיתים פגיעות משמעותיות".
"אנחנו צריכים להיערך לכל אפשרות - להיערך לרע ביותר ולקוות לטוב ביותר", הוא מסביר. "אני לא מופתע, שהמצב שלהם טוב. כפי שראיתי משורדי השבי בעבר, יש אנשים שמצליחים לשרוד וממשיכים לחיות. היכולת של אנשים להתאושש מאסונות היא מופלאה ומדהימה. אבל אסור לנו לשכוח שיש 79 חטופים שלא יודעים מה מצבם ושצריכים לחזור".
היציאה על הרגליים לא לגמרי מטעה", אומרת לנו פרופ' גילת לבני, מנהלת מחלקת השבים בשניידר בנובמבר-דצמבר 23. ומסבירה: "אם מישהו יצא על הרגליים זה הרבה יותר טוב ממישהו שלא מסוגל ללכת על הרגליים". וכמובן שיש הסתייגות: "כמובן שהמראות האלה של החטופים - מחייכים ועל הרגלים, לא מראות את כל התמונה אלא תמונה חלקית. זה שאתה יכול ללכת זה דבר אחד, אבל יש דברים שאנחנו יכולים לראות לאורך זמן ואינם נראים על פני השטח. גם זה שחלק מהחטופים מחייכים - זה רק מראה שהם מחייכים שיצאו מהשבי זה סימן טוב, אבל אסור שיטעה אותנו".
מה הנזקים הפיזיים?
"במישור הפיזי יכולים להיות חסרים תזונתיים שלא נראה אותם מיידית", מסבירה פרופ' לבני. "חוסרים אלה מתבטאים באופנים שונים, החל מירידה במשקל, דרך חסר בוויטמינים. חשוב להבין כי זו לא רק כמות הקלוריות אלא טיב התזונה שקיבלו. בנוסף, החטופים שהו זמן ממושך בלי להיות חשופים לשמש, בלי להפעיל את השרירים - אלה דברים שעלולים להשפיע' גם אם אני לא רואה אותם במיידי. גם אם הם על הרגליים - עדיין יכולה להיות חולשת שרירים משמעותית ופגיעה קשה בעצמות".
למרות שמרבית החטופים חזרו עם ירידה משמעותית במשקל גופם, דווקא המצב התזונתי שנגרם מהרעבה שיטתית הוא הראשון שניתן לטפל בו, אבל גם הוא מורכב ונמצא תחת ניטור מוקפד.
כך למשל עם הגעת החטופים לידיים ישראליות הם מקבלים תה עם כפית סוכר, 3 ביסקוויטים ורסק תפוחים. בנוסף הם מקבלים 100 מ"ג של תיאמין - וויטמין B1 החיוני בטיפול בסובלים מהרעבה. מחסור בוויטמין זה עלול לגרום למצב נוירולוגיים חמורים הכוללים בלבול, פגיעה בתנועת העיניים ותסמינים נוספים שעלולים להוביל לנזק מוחי קבוע.
על פי הפרוטוקולים שנבנו במהלך השנה האחרונה על ידי משרד הבריאות, כל חטוף עובר עם הגעתו בדיקת סימנים חיוניים הכוללים קצב לב, לחץ דם וסטורציה בכל 4 שעות במשך 24 היממות הראשונות לאחר תחילת ההזנה. על פי המצב התזונתי מקבלים החטופים מתן מולטי ויטמין פעם ביום למשך 30 ימים לפחות, תוספת ויטמין D, ויטמין השמש, לאור שהות ממושכת בחשכה ללא אור שמש, ומתן ויטמין B12. המטרה הסופית היא הגעה למלוא הצרכים התזונתיים בתוך 5 עד 10 ימים.
השבי גורם להזדקנות מואצת
אבל כאמור התזונה היא רק נדבך אחד בפגיעות הפיזיות. "במקרה של הפעימה הנוכחית, בה יש יותר מבוגרים, חשוב לזכור כי היכולות לשקם את הגוף בגיל הצעיר היא טובה יותר מאשר בגיל המבוגר - שהוא שלב בחיים שהוא מאתגר יותר. אך גם זה אפשרי", מסבירה פרופ' לבני. "אתגר נוסף בגילאים האלה הוא שחלק נכבד מהאנשים המבוגרים שנחטפו נוטלים תרופות קבועות, שלא ידוע עד כמה מהן, אם בכלל, הם קיבלו. פה יכול להיווצר נזק משמעותי מצטבר. למשל לחץ דם לא מאוזן במשך שנה הוא בעל השלכות משמעותיות של נזק על הגוף. אותו דבר לגבי סוכר לא מאוזן ומחלות רקע אחרות".
פרופ' לוין מוסיף: "אנשים עם מחלות רקע כמו כולסטרול ולחץ דם, יכולים לחוות בשבי הארוך התקדמות של טרשת עורקים שיכולה לגרום לשבץ. וזו רק דוגמה אחת. אני יכול להגיד לך שיש חטופים שעברו בשבי עצמו שבץ, פקקת מהוורידים העמוקים ברגליים וכאלה שסבלו מסיבוכים ריאתיים ולבביים".
"שבי גורם להזדקנות מואצת", מסביר פרופ' לוין. "החוויה הקשה הזו של הסטרס מפחיתה את הרזרבות ואז כל אחד ביחס לרזרבות שלו. אם אדם הוא קשיש וחולה - הוא עלול למות. אם לאדם יש יותר רזרבות הוא יחיה, אבל יכול להיות שאחרי הרבה שנים, גם כשהוא כבר בבית, הרזרבות יתכלו. זה נוגע למסת שריר, פגיעה בעצם, שחיקת שיניים ותפקודי גוף שונים. זה מאוד אינדיבידואלי. ראינו חטופים שחזרו ולא הייתה להם בעיה רפואית מיידית, אבל פתאום כשהם חזרו לעסוק בספורט היה להם כושר לקוי והם סבלו מפציעות אורתופדיות כתוצאה מהניוון מהשבי".
וכמובן, יש את עניין הפציעות הלא מטופלות. "מספיק להסתכל על רומי גונן, שחזרה עם פגיעה משמעותית ביד - אז היא אומנם חזרה על הרגלים והיא חייכה בטקס השחרור, אבל לפניה ניתוחים מרובים וכואבים ואחריהם שיקום ארוך".
סובלת מפגיעה קשה ביד שלא טופלה במהלך השבי. רומי גונן ואמה
ההשפעות הנפשיות של השבי
בנובמבר האחרון פורסם דוח רפואי של מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים שחשף כי שורדים רבים שחזרו סבלו מתת-תזונה חמורה, פציעות שלא טופלו, וטראומה פסיכולוגית עמוקה. בדוח נכתב כי: "טראומת השבי הובילה לשכיחות גבוהה של תסמיני PTSD, כולל סיוטים, דריכות יתר ותחושות ניתוק. ילדים חווים נסיגה התפתחותית ואתגרים התנהגותיים, בעוד שבייתם המתמשכת של החטופים שנשארו מאחור מחמירה את תחושת האשמה והמצוקה הנפשית. החוויה הקשה שעברו ניפצה את הנחות היסוד על העולם ועל טבע האדם, והובילה לאובדן אמון.
החטופים ומשפחותיהם חווים לעיתים קרובות אשמת ניצולים ומחשבות מייסרות, במיוחד כאשר בני משפחה אחרים, חברים או אנשים שנחטפו ונמצאו איתם בעזה עדיין נשארים בשבי למעלה מ-400 ימים בתנאים בלתי נסבלים. העול הרגשי הזה מסבך את תהליך ההחלמה, כאשר רבים מתקשים ליישב את חירותם עם סבלם של אחרים".
מספיק להסתכל על החטופים ששבים שמקפידים לחזור ולומר כי הם לא יחלימו עד שכולם יחזרו, כדי להבין עד כמה קריטית ונדרשת חזרתם של החטופים האחרים עבורם. ועבורנו כמובן.
"חשוב מאוד להגיד כי שורדי השבי מרגישים מחויבים לחבריהם בשבי והיכולת שלהם לשקם את עצמם היא מוגבלת בגלל שהם עסוקים בשחרור החברים שלהם", מסביר פרופ' לוין. "ראינו אותם לא מגיעים לתור לפיזיותרפיה כי יש פעילות במאבק באותו הזמן".
מצב קיצוני של חוסר שליטה
"שבי הוא מצב קיצוני של חוסר שליטה", מסבירה טל קרן-כץ, פסיכותרפיסטית חוקרת תודעה והתפתחות אישית. "הנפש האנושית בנויה על תחושת אוטונומיה, והיעדר מוחלט שלה גורם לשינויים פסיכולוגיים משמעותיים. רבים מהמשוחררים עשויים לחוות תסמינים של פוסט-טראומה: פלשבקים, חרדות, קשיי שינה, ותחושה מתמשכת של איום ופחד. גם אם במהלך השבי התפתחו מנגנוני הישרדות שאפשרו תפקוד לכאורה "רגיל", השחרור אינו מסיים את ההתמודדות - הוא רק מתחיל שלב חדש במסע ההחלמה".
"מעבר לכך, ישנם חטופים שעברו התעללות פיזית קשה, ולעיתים גם פגיעה מינית, דבר המוסיף ממד נוסף של טראומה", מסבירה קרן-כץ. טראומה מורכבת זו מלווה לעיתים בתחושת חרדה מתמדת, פגיעה בתחושת הביטחון האישי, וקשיים במגע עם אחרים. עבור מי שסבל מאלימות פיזית, ההתמודדות הרגשית עשויה להיות מאתגרת אף יותר, שכן הגוף עצמו נושא את צלקות החוויה, ויתכן ויהיה קושי לבנות אמון בבני אדם, במערכות יחסים ובקרבה ואינטימיות".
השיבה לחיים "רגילים"
וזה כאמור לא נגמר בחזרה מהשבי, וגם לא ביציאה מבתי החולים: שורדים רבים מתקשים לחזור לעבודה או למסגרות לימודיות, תוך התמודדות עם פערים אקדמיים וקושי להשתלב מחדש. תשומת הלב הציבורית הממוקדת בהם לעיתים מגבירה את תחושת הניכור ומקשה עליהם לחדש את שגרת חייהם.
"בביה"ח הם במצב של מאושפז לא צריכים לעבוד וללמוד או לתפקד תחת לחץ, אבל מדובר באנשים פעילים וברמת תפקוד גבוהה, שאחרי השבי היכולת שלהם לתפקד, לחזור לאינטרקציות חברתיות, לעשות דברים, אפילו להיות מרוכזים - משתנה", מסביר פרופ' לוין.
"לחזור הביתה לאחר חוויית שבי ממושכת אינו תהליך פשוט", מסבירה קרן כץ. "המשפחה, שמחכה לרגע האיחוד, עשויה שלא להבין את עומק השינוי שעבר יקירם. מי שהיה חטוף עשוי לחוות תחושת ניכור, חוסר יכולת להתחבר מחדש לדינמיקות המשפחתיות הקודמות, ולפעמים אף רגשות אשם על כך שהוא חזר בעוד אחרים עדיין מוחזקים או אבדו את חייהם".
"בבית, התנהגויות יומיומיות עשויות להשתנות: חוסר סבלנות למצבים שגרתיים, צורך בשליטה מוחלטת בסביבה, נטייה להסתגרות, או לחילופין, פחד להיות לבד. בני המשפחה מצידם חווים בלבול - איך לתמוך בלי ללחוץ? כיצד ליצור סביבה בטוחה, אך לא חונקת?".
וכמובן, השבי משנה אנשים. "חלקם מהשבים חזורים עם גישה אחרת לחיים - רצון לחוות, לנצל כל רגע, אולי אפילו לקחת סיכונים שבעבר לא היו מעזים. אחרים, לעומת זאת, עלולים למצוא עצמם חסרי מוטיבציה, מתקשים לתפקד, ולעיתים אף חווים תחושות דיכאון או ניתוק רגשי", מסבירה קרן-כץ.
השבי עלול גם להשפיע על תחושת הזהות האישית. יש כאלה שמאבדים את תחושת הקשר שלהם לעצמם, חווים דיסוציאציה או שינוי דרמטי בערכים ובאמונות שלהם. יש החווים רגשות אשם לא רק על הישרדותם, אלא גם על השינויים שחלו באישיותם בעקבות החוויה הקיצונית.
למרות המראה החיצוני, החיוכים, והעמידה הזקופה, שמרמזים לכאורה על חזרה לחיים תקינים, המציאות הפנימית של החטופים המשוחררים מורכבת הרבה יותר. עבורם מסע ההחלמה האמיתי מתחיל רק כעת. וגם הוא לא מלא בלי 79 האחים והאחיות שלנו שעוד בשבי.