ביוני 2012 נדב הבן הבכור שלנו נפל מידיה של אמא שלי (סבתא שלו) וקיבל מכה בראש. למראית עין הכל היה נראה תקין, הוא חייך והיה חיוני אז רציתי להאמין שהכל בסדר. בעלי התעקש שניקח אותו למרפאה ליתר בטחון, גם הרופאה התרשמה שהכל בסדר וחזרנו הביתה. הייתה כבר שעת ערב ונדב נרדם. הערתי אותו באופן יזום כדי שיאכל בקבוק ויישן טוב בלילה, אבל בשנייה שהכנסתי לו את הבקבוק לפה הוא הקיא והבנו שמשהו לא תקין (בדעבד הבנתי שאם לא היינו מעירים אותו לאכול, הוא לא היה שורד את הלילה).
טסנו לשניידר כשבדרך ההכרה שלו כבר הייתה מעורפלת ומצאתי את עצמי סוטרת לו כדי שיתעורר.
בעלי נכנס למיון בצעקות "אני מאבד את הילד" ולמרות התור הגדול, התפנו לקבל אותו. כשראו שהאישונים לא שווים בגודלם לקחו אותו במהירות לבדיקת CT והרופאה יצאה מהבדיקה חיוורת כמו קיר ואמרה לנו שאנחנו רצים לחדר ניתוח. הסיבה - דימום פנימי נרחב בראש.
תוך מספר דקות נכנס למסדרון חדר הניתוח מישהו בריצה. כשהדוקטור יצא מהניתוח הדבר הראשון שביקש היה לשוחח עם אמא שלי טלפונית כדי להגיד שנדב יהיה טייס או בשייטת ושלא תדאג.
בשבועיים שהיינו מאושפזים בטיפול נמרץ ובמחלקה שמענו שיש "פגיעה מוחית קשה" ו"טשטוש גבולות". הרגשנו שהחיים שלנו נעצרו ונהרסו. היחיד שהרגיע ועמד על כך שנדב יהיה בסדר היה ד"ר סטיבן ג'קסון, נוירוכירורג בכיר בבית החולים בילינסון ומוהל מוסמך שהיה נוירוכירורג כונן בשניידר באותו הלילה. הוא הפיח בנו חיים ותקווה ברגעים הכי קשים שחווינו בחיים.
מאז חלפו קרוב ל 13 שנים בהן מדי שנה אנו שולחים לדוקטור זר פרחים גדול ומזכירים לו שהוא המלאך שלנו. מלבד זה נפגשנו עוד פעמיים, כאשר ד"ר ג'קסון ערך את הברית של שני בנינו עידו ואסף.
אבל סגירת המעגל המרגשת מכולן הייתה לפני כשבועיים כשנדב חגג בר מצווה ודוקטור ג'קסון כיבד בנוכחותו.
כשהגיע השלב שצריך לשים את התפילין של הראש, הרב הזמין את הדוקטור לשים לנדב. אף עין לא נשארה יבשה.
רק אספר לכם שהד"ר צדק,פרט לצלקת לא קטנה שמעטרת את ראשו של נדב לא נשאר זכר מהאירוע. נדב ילד מחונן, מצטיין בלימודים, ספורטאי ומוצלח.