מה עוזר לאדם בן 80 לשרוד שנה וחצי בשבי של ארגון טרור רצחני? מבלי להיכנס לפרטי המקרה של גדי מוזס היקר שחזר אלינו, ברור שהתשובה כיצד אדם מבוגר מצליח לשרוד בתנאים קשים ובלתי אנושיים, נוגעת בגבולות היכולת האנושית. במקרה של בני ערובה המוחזקים על ידי ארגוני טרור רצחניים, גם ברור דבר נוסף: גם אם מדובר באדם חזק גופנית, פעיל ונמרץ - הרי שהתשובה טמונה בכוחות הנפש, יותר מכוחו של הגוף.
אז מה מאפשר את עוצמת הנפש? אין לשאלה זו תשובה אחת ברורה, אך יש כנראה מספר גורמים שמאפשרים לאדם לשמר חיבור לכוחות ולחוסן. בראשם ניצב גורם אחד מכריע - היכולת לקוות.
תקווה היא עוגן בתוך עולם חסר ודאות. היא אחד המשאבים הפסיכולוגיים החשובים ביותר להישרדות של אדם. גם במצבים הקיצוניים ביותר, כאשר הכול נראה קודר, היכולת לשמור על ניצוץ של אמונה בכך שיום אחד החירות תשוב, יכולה להחזיק את הנפש ולמנוע ייאוש מוחלט. לא פעם, שורדים מדווחים כי הם אחזו במחשבות על רגע השחרור, על המפגש המחודש עם משפחתם, ועל האפשרות שהסיוט יסתיים. הם דמיינו את הרגע הזה, הם חלמו אותו, הם קיוו אותו. היכולת של בני אדם לדמיין עתיד טוב יותר לעצמם, היא זו שמבדילה אותנו כנראה משאר החיות ("מותר האדם"), היא זו שמצילה אותנו שוב ושוב, ומאפשרת לנו להמשיך קדימה, גם בתוך הווה שהוא לעתים בלתי נסבל.
הגורם השני הוא קהילה ומשפחה. אלה יכולים להוות חבל הצלה רגשי בתוך תופת. כאשר אדם נמצא פיזית בבידוד, הכוח הקהילתי והזיכרונות מהמשפחה מהווים מקור אינסופי של תמיכה פנימית. הידיעה שמחוץ לשבי ישנם אנשים הנלחמים עבורו, שאינם שוכחים אותו, מעניקה משמעות וסיבה להמשיך להילחם. מחקרים מראים כי שבויים שמצליחים לשמר תחושת שייכות לקהילה שלהם שורדים טוב יותר מבחינה פסיכולוגית - גם לאחר שחרורם.
הגורם השלישי הוא כוחות פנימיים - חוסן ויכולת הסתגלות - שאולי מתבטאים טוב ביותר במילה אחת - גמישות. אדם מגיע לטראומה ופוגש אותה עם מטען קודם, עם הכוחות שלו (או היעדרם). היכולת שלו להפגין להסתגל לנסיבות קשות, להפגין גמישות תוך שמירה על זהות ושליטה עצמית - קריטיים להישרדות. בגיל מבוגר, כוחות אלו נבנים על גבי ניסיון חיים והתמודדויות עבר. אדם ששרד אובדנים, משברים או מצבי לחץ בעבר, לומד כיצד לגייס כוחות פנימיים ולהתאים את עצמו לסיטואציות קיצוניות.
וכמובן - בריאות גופנית. מעבר לכוחה של הנפש, בגיל 80, מצבו הפיזי של אדם משחק גם כן תפקיד משמעותי. אדם ששמר על כושר גם בגיל מבוגר, היה מאוזן מבחינת מחלות רקע, נהנה מתזונה טובה - נכנס למצב קיצון של שבי ביתרון יחסי לאדם אחר, שבריאותו הפיזית רופפת. גם כמובן התנאים בשבי - שמירה על כושר יחסי, תזונה מספקת (גם אם דלה), והיכולת להתמודד עם תנאים רפואיים בסיסיים יכולים לעשות את ההבדל בין חיים ומוות. רבים מהשורדים מפתחים אסטרטגיות פנימיות לניהול הכאב, הרעב והחולשה, תוך הישענות על משאבים מנטליים ופיזיים גם יחד.
בסיכום, הישרדות בתנאים בלתי אפשריים דורשת שילוב בין גורמים רבים: היכולת לקוות, חוסן פנימי, תמיכה קהילתית ומשפחתית, ובריאות בסיסית. בסופו של דבר, לבני אדם יש כוח אנושי מרגש ומפעים, גם למול תופת ואימה.
רונית קמחזי הלפרין היא פסיכולוגית קלינית במכון מנטליקס לרפואת הנפש