לצד ההשלכות המאוחרות של הטראומה מעברם, רבים משורדי השואה מתמודדים כיום עם האתגרים הפיסיים הנפשיים והחברתיים שמציבה בפניהם הזקנה המאוחרת. מעבר לעצם ההידרשות להתמודדות הכפולה, עלולה להיווצר אסוציאציה בין האירועים מתקופת השואה לבין אבדני הזקנה המאוחרת.
אבדנים אלו אינם רק של האנשים שליוו אותנו לאורך לחיינו, אלא גם האבדנים של האדם הזקן עצמו ובראשם אבדן העצמאות התפקודית. העמקה בתובנה זו תסייע בהבהרת מקור הפגיעות הפוטנציאלית ומתוך כך עשויה להוביל לדרך המקדמת את ההתמודדות עמה.
בשבועיים האחרונים חזינו בהתרגשות גדולה בשתי הפעימות הראשונות של שחרור החטופות משבי החמאס. אני צופה באמילי דמארי בהערצה ובו בזמן מתקשה להבין ולעכל את הגבורה שלה. בחורה צעירה שראתה את המראות הכי קשים של אותו יום מר, שלפי הדיווחים כמעט ולא ראתה אור יום יותר משנה. שידעה (ע"פ עדותה) שאין לה סיכויים גדולים לשרוד אצל אלו שביצעו במשפחתה ובחבריה, מעשים כה מזוויעים וחסרי אנושיות. מה מאפשר לה לאסוף את עצמה ולהחזיק מעמד? מה מאפשר לה לחייך אל בני משפחתה ואל כולנו? כיצד היא מוצאת את הכוח להמשיך הלאה בחייה?
לעשות עכשיו. "כי ברגע אחד, הכל יכול להיעלם"
שמענו גם את יובל רפאל, זוכת "הכוכב הבא". יובל משתפת שתמיד רצתה להיות זמרת אך לא העיזה; היא לא חשבה שהיא מסוגלת, שיש לה סיכוי. דווקא האסון שחוותה במסיבת הנובה, העיר בה את התובנה סביב הצורך לחיות את חייה במלואם. להעז. להגשים. "כי ברגע אחד, הכל יכול להיעלם". גם אמילי וגם יובל, קיבלו את עצמאותן בחזרה ואיתה את הזכות להמשיך לשלוט ולבחור את מהלך חייהן בעצמן. דווקא בגלל מה שחוו - הן יעריכו את חייהן יותר. ינצלו את החופש המחודש על מנת לחיות את חייהן במלוא עצמתם
ד"ר דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי מוכר כתב פעם: "הדבר העיקרי שהופך אדם לבריא זו ההרגשה שהוא חי את חייו בעצמו ויכול לקחת אחריות על הנעשה בהם". הזקנים החווים פגיעה תפקודית עשויים לעיתים להרגיש כאסירים בתוך גופם שלהם. אבדן יכולות התפקוד הבסיסיות, ובתוכן היכולת להתהלך ולנוע במרחב, לראות ולשמוע (יכולות חושיות או סנסוריות), לזכור ולהתמצא (יכולות קוגניטיביות). כל אלו עשויים לייצר תפיסה רגשית סובייקטיבית של אבדן עצמאות. אבדן השליטה עלול להתדרדר לדיכאון, חרדה ואבדן דרך.
כאשר מדובר על זקנים שורדי השואה, נוצרת מורכבות נוספת. עלינו לזכור שמדובר באנשים שחוו טראומה כבר בילדותם. כבר אז הובהר להם, גם אם לא נאמר מפורשות, שאבדן תפקודי מוביל ישירות לקץ החיים. ידוע שבמחנות הריכוז וההשמדה, אלו שהושארו בחיים ולא נרצחו מיד היו אלו שיכלו לתרום למכונת המלחמה הנאצית. גם אלו שהצליחו לברוח או להסתתר היו תלויים ביכולתם לתפקד. מתוך כך הזקנים היו הראשונים להשלח למותם. מתוך כך נוצרה התניה.
חסרי אונים מול "הצורר התורן"
רובד נוסף של המורכבות המתוארת בקרב שורדי השואה כרוכה בהבנה של "הפרעת דחק פוסט-טראומטית". כאשר החשיפה לאירוע אותו חווה האדם כאירוע המאיים על חייו כרוך גם בחוסר אונים ובחוסר יכולת תגובה כלפי התוקפן, עשוי האירוע להיצרב במוח כמהלך "לא פתור". מתוך כך, האדם ששרד את האירוע עשוי לחוות חודרנות חוזרת ונשנית (פלשבקים, חלומות בלהה וכד') אליה הוא מגיב בצורה של ניסיון להימנע מכל גורם (טריגר) שיעלה מחדש את האירוע הטראומתי למודעות ויוביל למצוקה רגשית קשה. בנוסף לכך נוטים שורדי הטראומה לתופעה של עוררות יתר שמתבטאת בדריכות מתמדת. דריכות זו נועדה להגן עליהם מפני חוסר מוכנות שתוביל לחוסר יכולת תגובה אל מול אירוע נוסף שיקרה להם בעתיד. זוהי למעשה לב לבה של הפרעת הדחק הפוסט טראומתית (PTSD).
מטבע הדברים, מלחמה נוספת המתרחשת בהווה, ובמיוחד אירוע טראומתי מהסוג שהתרחש ב-7 לאוקטובר, עשוי לעורר את הטראומה מחדש. לכן המהלך של שימור יכולת התפקוד והתגובה כמהלך מנוגד לתחושת חוסר האונים, חשוב כל כך במקרה של טיפול וקידום הסתגלותם של נפגעי הפרעה פוסט טראומתית בכלל וזקנים שורדי שואה בפרט.
מתוך כך, גם אם המכניקה של הגוף לא מאפשרת ביצוע עצמאי של פעולות שונות, עלינו לשקף לזקנים שורדי השואה, כי עדיין בכוחם לייצר תגובה שמשמעה המשך תפקוד ועצמאות מחשבתית ורגשית. מה שהופך את האדם למה שהוא, מה שעוזר לו לבוא במגע עם עצמו העמוק והאותנטי, היא תפיסת העצמאות המחשבתית והרגשית. זו מובילה לבחירה כיצד להתמודד גם ואולי דווקא במצבים של סבל.
הידע והכלים שצברו שורדי השואה במהלך הטראומה המורכבת ביותר שחווה העם היהודי ואולי האנושות כולה, הוא צורך חיוני לכל אחד מאיתנו. במובן זה שורד השואה יכול להישאר עצמאי ומתפקד, ואף לעזור לאחרים צעירים ובריאים ממנו. אימוץ תפיסה זו יחזיר לאדם את תחושת הטעם בחיים, יזרים אנרגיה מחודשת ויניע לקראת הרגלי חיים בריאים שימקסמו את יכולת העשייה והתפקוד גם בצילן של מחלות.
התובנה סביב החשיבות הקריטית של "עצמאות" באה לידי ביטוי גם ברמת המדינה והלאום. בימים כאלו, לצד הקושי החרדה והכאב, עלינו לזכור שהסיבה לכל המלחמות מאז קום המדינה ועוד לפני כן, קשורה הצורך הבסיסי "להיות עם חופשי בארצנו". השואה לימדה אותנו מה עלול לקרות כשאנו תלויים בעמים אחרים ועומדים חסרי אונים בפני "הצורר התורן". זו הסיבה שכל כך הרבה חיילים הקריבו את נפשם. למען העצמאות של כולנו. עלינו לזכור זאת כדי שנוכל לאתר מחדש את המכנה המשותף גם בצל מחלוקות ולמצוא את הכוחות להמשיך הלאה למרות הכל.
הכותב ד"ר דורון שגיא (PhD, Gerontologist), ראש ההתמחות בגרונטולוגיה, המרכז האקדמי למשפט ועסקים-ר"ג, ראש מגמת התמחות בתוכנית המוסמך (M.A) בגרונטולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון. מנהל מקצועי של המערך הגרונטולוגי בארגון "עמך" וחבר הוועד המנהל של "האגודה הישראלית לגרונטולוגיה"