אני מחכה בכיליון עיניים לרגע הזה, בו ישדרו תמונות ראשונות שלך ברכב החובר לצלב האדום. זהו רגע בודד שבו נשמתי נעתקת ופעימות ליבי מאיצות. באותו רגע אני בוחנת בדאגה את מראך, ומתאמצת לזהות כל רמז קל למצבך הרפואי, ובדרך מציפים אותי זיכרונות הקליטה, לפני קצת יותר משנה, של השבות היקרות אצלנו, בבית החולים וולפסון.
את תחצי את הדרך הקצרה אל המכונית הלבנה של הצלב האדום, ובתוכה יתחיל המסע הארוך שלך הביתה, אל המשפחה והחברים, ובעיקר - אל עצמך.
הייתי כל-כך רוצה ללחוש לך, בזמן שמוציאים אותך ממקום שבייך אל השיירה בדרכך אלינו, לישראל, שתיכף, ממש עוד מעט, תהיי בידיים הכי בטוחות ומקצועיות שיש, ותקבלי את כל התמיכה שאת צריכה, גם אם בחלקה, לפחות בהתחלה, תתקשי לבקש.
ליבי יוצא אלייך בדרכך לנקודת המעבר, אל הרכב הישראלי שיחזיר אותך לארץ, אל העולם שהשארת מאחור, העולם שחרב עלייך ועל כולנו באותו יום ארור. העולם שבזמן שאת לא היית איתנו, החל את דרכו לשיקום וצמיחה מחודשת.
אני יודעת שעוד מעט, הדבר היחיד שתרצי זה שקט, פרטיות, וקירבה של האנשים שאת תבחרי. מחובתנו, הסובבים אותך, לגלות רגישות ולהתאים עצמנו לקצב שלך, להקשיב לדברים שאת רוצה לספר ולכבד את רצונך שלא לדבר על נושאים אחרים. בימים ובשבועות הראשונים השליטה בחייך, זו שנלקחה ממך באכזריות בלתי נתפסת בשנה ורבע האחרונה, תחזור לידיים שלך.
את לא צריכה למהר. הדרך הולכת להיות ארוכה ולא מישורית. זו תהיה הדרך שלך ורק שלך, אבל כולנו נהיה אתך לכל אורכה: מנקודת המפגש הראשונה בישראל, דרך המסוק שיעביר אותך משם לבית החולים אל המחלקה שנפתחה למענך בלבד, כדי שתוכלי להתאחד עם משפחתך בפרטיות, ועד לבדיקות הרפואיות הראשוניות שתעברי, ותהליך העיבוד והשיקום שתעברי.
וגם אם לא תאהבי את השימוש בסופרלטיבים שחוקים, עבורנו את תמיד תהיי גיבורה. החזרה שלך, ולא רחוק היום, החזרה של כל מי שנלקח מאיתנו באותו יום ארור, יהיו גם החזרה של כולנו. חזרה אל השפיות, אל הנורמלי אל החיים. ברוכה השבה!