איך מתמודדים עם הטלטלה הנפשית שעוברת עלינו עם חזרת החטופים

חשוב שנתהלך בעולם כשהמבנה הנפשי שלנו בנוי היטב. אם נדמה את המבנה הזה לבית קטן שבנוי בתוך כל אחד מאיתנו באופן אחר - יש מי שהבית שלו בנוי כחדר אחד גדול ויש מי שיש לו הרבה חדרים קטנים - חדרי אורחים, חדרי שמחה, חדרי אומללות וחדרים פרטיים.

הסדר הפנימי הייחודי הזה הוא חלק ממה שמאפיין ומייחד כל אחד מאיתנו ומגדיר את בריאותנו הנפשית, אנחנו מחזיקים את ההפרדות הללו כי הן חשובות לשמירה על תחושת השליטה והחוסן פנימי שלנו, כך שנוכל לשמור על הנפש שלנו מאורגנת ושלמה ונוכל להבין מה עובר עלינו ולנהל את עצמנו.

אבל מה עושים בימים כאלה, כמו אתמול? איך אפשר לשמור את העצב שלא יפלוש לחדרים השמחים ואת הדאגה והזעזוע, שלא יפריעו לגאווה ולתקווה שמבקשות להתעורר בתוכנו?

לצד השמחה, יכולים להתעורר ייסורי מצפון על כך שרצינו לראות בבית דווקא חטופה אחת ולא אחרת, להרגיש אשמה על כך שלא הכרנו שם של חטוף שדיברו עליו. לצד ההתרגשות מהחיים שחזרו אלינו גם התרגשות מהחזרת גופתו של החייל שמחכים לו כבר עשור, אותה מילה וחוויות שונות. נדמה שבשנה האחרונה ובחודשים האחרונים קצת נשחקים הקירות המפרידים בין החדרים וזה קורה הכי חזק היום ובימים דומים לו, שכולנו תקווה שיגיעו בקרוב.

אז איך אפשר לעבור את הימים האלו עם כמה שפחות סערות פנימיות? ראשית, תנו לבלגן הזה אפשרות להיות. תנו לדמעות לזלוג, למבט החרד להשתלט לרגע, שניות לפני התפילות, שייתכן ויתעוררו בכם ממקומות שאולי לא ידעתם על קיומם. לא כל בלגן חייבים למהר ולסדר. לפעמים הוא מבטא באופן הכי מדויק את מה שאנחנו מרגישים. מתוך הבלגן הזה יוכל להיוולד אחר כך הסדר הבא, שיכיל בתוכו את מה שהיה. כמובן, אין ספק שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו ונתחיל מזה שלא נעשה דברים שמגבירים את המצוקה שלנו.

מי שמתפרק מהתמונות בטלוויזיה - לא חייב לראות אותן. ומי שבדרך כלל מתמודד דרך עשייה אני ממליצה להרבות בה ולנתב אותה לכיוונים חיוביים. למרות האמירה הכללית הזו, שכל אדם מתמודד בדרך שמתאימה לו, חשוב לחדד שיש בכל זאת דרכי התמודדות שאינן מיטביות כמו למשל נטייה להסתגרות בתגובה למצוקה או התכחשות להיבטים הקשים במציאות. איך נדע להבחין בין דרכים טובות ושאינן טובות? נוכל לבחון את היעילות של ההתמודדות לפי המידה בה היא מסייעת לאדם לשמור על התפקוד שלו בהווה ולפי המידה בה היא מחזקת את יכולתו להתמודד עם אירועים קשים בעתיד.

איך נגדיר את הקושי הרגשי בימים אלו - מתח, מצוקה, מועקה, סטרס? אולי דווקא עומס רגשי או בלבול רגשי. פסיכולוגים אוהבים להציג דברים מורכבים: למשל שמתח יכול להיות מעמסה רגשית מחלישה ויכול להיות גם משאב משמעותי להתמודדות, שמידה מסוימת של מתח חיונית לשמירה על תפקוד תקין וטוב ומידה מוגזמת של מתח פוגעת באדם מבחינה גופנית ונפשית. אבל ניתן לומר בפשטות שלא היה רגש שלא נחווה או שלא היה לגיטימי לחוות אותו אתמול ובתקופה הקרובה. השאלה הגדולה בהתמודדות היא איך אנחנו מארגנים את כל הרגשות הללו וכיצד הם משפיעים על האיזון בתוכנו.

מחקר שנערך לאחרונה בדק את השפעות הטראומה של החטופים מה-7 באוקטובר על בריאותן של נשים, תוך התמקדות במשפחות החטופים ובמתנדבות במשבר, בהשוואה לאוכלוסיית הנשים הכללית בישראל. ממצאי המחקר הראו השפעה פסיכולוגית שלילית ניכרת על בני המשפחה, ובמידה פחותה גם על קבוצת המתנדבות, שאמנם חוו תחושה של מעורבות במטרה משמעותית, אבל לא הצליחו להימנע מפיתוח שחיקה וטראומה משנית. ממצאי המחקר הצביעו על ההכרח במתן טיפול רפואי ונפשי עבור קבוצות אלו, בדגש על שיקום הבריאות הפיזית והנפשית.

טיפול רגשי הוא כלי חשוב בהקלה של מצוקה רגשית, אבל חשוב שנפתח את המחשבות שלנו לאפשרויות טיפוליות נוספות שיכולות לסייע. טיפולי גוף-נפש או תרגולים של מדיטציה ומיינדפולנס יכולים לסייע מאוד להשגת איזון והרחבת תודעה. גם בתחום של טיפול פסיכולוגי קלאסי יש עוד מה לחדש. להשיג טיפול פסיכולוגי כזה בימינו זו משימה שיכולה להיות מאתגרת ואני לא בטוחה שכל קושי מחייב עבודה טיפולית ממושכת. קופות החולים מציעות היום טיפולים זמינים יותר בפורמטים דיגיטליים, שהם מתוחמים יותר מבחינת זמנים וממוקדים בתפקוד ובחיזוק התמודדות. כדאי להיעזר בהם כאשר אתם חשים שאתם מתקשים להתמודד לבדכם.

ולא, לא כולנו זקוקים לטיפול נפשי. רובנו נצליח להתמודד עם מצוקות ומתחים בכוחות עצמנו ובעזרת מערכות התמיכה שלנו. אנסה להציג כאן איזושהי תבנית פשוטה, כללית, שאולי תסייע בהתמודדות.
דמיינו שאתם במשחק מחשב שיש בו שתי קבוצות - קבוצות הלחצים מצד אחד וקבוצת המשאבים מצד שני. בקבוצת הלחצים נמצא את כל הדברים שמכבידים עלינו - לחצים רגשיים או לחצי עבודה, זמן וכל גורם חיצוני אחר. בקבוצת המשאבים נמצא את כל הדברים שמחזקים אותנו - משפחה, חברים, שמחות, תחביבים, הצלחות. במשחק שלנו המטרה פשוטה מאוד: אנחנו צריכים שקבוצת המשאבים תנצח, תמיד את קבוצת הלחצים.

אמנם יש לנו יכולת משתנה לשלוט גם במידת העומסים וגם בכמות המשאבים: זה תלוי במציאות, תלוי באופי של האדם, בהיסטוריה שלו ובמקומו בחיים. ועדיין, אנחנו צריכים לחתור לכך שתמיד יהיו לנו יותר משאבים מאשר לחצים - יותר ערך עצמי, יותר אהבה, יותר תקווה, יותר גאווה, יותר הודיה, יותר חברות, יותר משפחה טובה. אם נצליח באתגר הזה, נצליח לצאת מחוזקים מההתמודדות הזו. לכן מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו האחריות להגדיל את המשאבים שלנו או להפחית את הלחצים שמוטלים עלינו, העיקר שיהיו יותר משאבים.

ברמה האישית, אני הגדלתי את המשאבים שלי כשהצלחתי לתמוך בבת שלי, כשהרגשתי גאה להיות חלק מהאנשים הטובים כאן, אלו ששמחו עבור אחרים גם כשהם עדיין בכאב שלהם וכששרתי בעברית שירים שהמילים שלהן היו יפות כל כך והצליחו להפיח בי תקווה ואמונה ברוח האדם.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית בכירה במערך בריאות הנפש, קופת חולים מאוחדת