התופעה המוזרה שחוו חלק מהחטופים שחזרו בפעם הקודמת משבי חמאס

אף שאיננו יודעים באילו תנאים החטופים שעתידים לשוב אלינו (אמן) מוחזקים, ברור שהם עברו ועודם עוברים חוויה נפשית מטלטלת. במהלך השבי, החטופים חווים מצב של חוסר אונים מוחלט וחרדה מתמדת. אובדן השליטה הפתאומי על חייהם, על גופם ועל סביבתם, הוא חוויה טראומטית עמוקה. הם מתמודדים עם בידוד חברתי וניתוק מהעולם החיצון, חשיפה לאלימות פיזית ונפשית, אובדן תחושת הזמן והמרחב וחוסר ודאות מתמיד לגבי העתיד. בנוסף, כפי ששמענו מחטופים שחזרו - צרכיהם הבסיסיים אינם מקבלים מענה הולם, כולל גישה מוגבלת מאוד למזון, ונמנע מהם טיפול רפואי.

קרובי החטופים גם הם מצויים במצוקה נפשית אדירה, כאשר רובם בחוסר ודאות מוחלט לגבי גורל יקיריהם. הם מתמודדים עם תחושת חרדה בלתי נסבלת, סביר להניח שבעלת השלכות משמעותיות על התפקוד היומיומי שלהם. בנוסף, קיים אלמנט של התמודדות עם תשומת לב תקשורתית, על כל המשתמע מכך.

על פי דו"ח שהוגש לאו"ם בנושא מצבם הבריאותי של החטופים, החטופים ששוחררו סבלו ממגוון השלכות נפשיות משמעותיות בעת השחרור - בין היתר, סבלו מתנודות קיצוניות במצב הרוח, סיוטים והפרעות שינה קשות, תחושת אשמה, חרדה, פחד ובלבול. חלקם המשיכו דפוסי התנהגות מהשבי כמו מיעוט אכילה, אגירת מזון, והזנחת היגיינה.

תופעה מטרידה במיוחד שזוהתה אצל חלק מהחוזרים היא תחושת "דהריאליזציה" - קושי לקבל את המציאות החדשה כאמיתית. חלקם התקשו להאמין שהם אכן נמצאים בבית חולים בישראל, וחוו את המציאות כאילו היא חלום שחלמו בשבי. תחושה זו, יחד עם אשמת השורדים והדאגה למי שנותרו בשבי, מקשה מאוד על תהליך ההחלמה. יש מי שאף הביעו רצון לחזור לשבי כדי לסייע לאלו שנותרו שם, ומרגישים שלא יוכלו להשתקם כל עוד יקיריהם עדיין שם. כל זאת כמובן בנוסף למצבם הגופני הרעוע, לאחר שסבלו מתת-תזונה ומפציעות שלא טופלו.

לאחר השחרור, רבים מהחטופים מפתחים הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שיכולה להתבטא בפלאשבקים, סיוטים, מחשבות חודרניות, חרדה, קשיי שינה, מצב רוח ירוד או רוגזני, קשיי ריכוז, תחושת דריכות ועוד. השורדים עלולים לשאת עמם תחושות קשות של אשמה ובושה, וכן קושי במערכות יחסים ומתן אמון באחרים. אלה כמובן, משפיעים באופן ישיר על יכולת התפקוד ועל איכות החיים.

המצב הנפשי משפיע על היכולת להשתלב מחדש בעולמם, בכל התחומים -מבחינה משפחתית, חברתית ותעסוקתית.

מחקרים ארוכי טווח שנערכו על שבויי מלחמה בעבר מצביעים על תופעה מדאיגה: ההפרעה השכיחה ביותר היא הפרעה פוסט-טראומטית מושהית. משמעות הדבר היא שהסימפטומים עלולים להופיע חודשים ואף שנים לאחר השחרור, לעיתים בעקבות אירוע מזרז או שינוי משמעותי בחיים. לכן, חשוב להבין שהטיפול והמעקב חייבים להימשך לאורך זמן, גם כאשר נראה שהמצב התייצב.

ההחלמה עבור השורדים היא מורכבת מבחינות נוספות. אובדן של בני משפחה וחברים, התפרקות הקהילות והמערכות התומכות שהיו להם קודם, והיעדר בית לחזור אליו. גם המשפחות והקרובים עומדים בפני אתגרים - ההסתגלות מחדש למערכת המשפחתית, ההתמודדות עם השינויים באישיות ובהתנהגות של החטוף, קשיים בתקשורת ועוד.

ההתמודדות עם השלכות החטיפה והשבי היא תהליך ארוך ומורכב הדורש סבלנות, הבנה ותמיכה מקצועית. חשוב להבין כי כל אדם מגיב באופן שונה לטראומה, וקצב ההחלמה הוא אישי. סביר להניח כי החטופים ומשפחותיהם זקוקים לליווי פסיכולוגי ופסיכיאטרי מתמשך כדי להתמודד עם הקשיים שמגיעים עם הסיטואציה המורכבת הזו. בנוסף לאלה, התמיכה המשפחתית, החברתית והמקצועית היא קריטית להצלחת תהליך השיקום והחזרה לחיים תקינים. יש צורך ברשת חברתית תומכת, שתגלה הבנה וסבלנות, מתן לגיטימציה לקשיים ולתהליך ההחלמה ובמידת האפשר גם סיוע מעשי במסע ההחלמה וההתארגנות מחדש.

תהליך ההחלמה אינו מתקדם בקו ישר. גורמים שונים משפיעים על מצבם: המצב הביטחוני המתמשך, העובדה שיש עדיין חטופים בשבי, החשיפה התקשורתית, והדינמיקה המשפחתית. כל אחד מאלה עלול לעורר זיכרונות מהשבי ולהחמיר את הסימפטומים. עוד חשוב להבין, כי בניגוד לחטופים ששוחררו בעבר, כאן מדובר בפרק זמן ממושך יותר, ועל כן ההשלכות עלולות להיות שונות ממה שנצפה בעבר.

לבסוף, אסור לשכוח - השיקום וההחלמה שלהם וגם שלנו כחברה, לא יתאפשרו עד שאחרון החטופים ישוב הביתה.

הכותבים: ד"ר עודד טלמור, פסיכיאטר מומחה, מנהל אחראי מיון פסיכיאטרי באיכילוב ובמכון "מנטליקס"; ד"ר שרון פורת, רופאה מתמחה בפסיכיאטריה ב"מרחבים" ו"מנטליקס"