"לחזור הביתה". כולנו מייחלים לרגע הזה, בו אנחנו שוב נמצאים במרחב שלנו, הבטוח, המוגן, אותו מקום שאנו קוראים לו בית. אבל מה קורה כאשר השיבה הביתה חושפת הרס - בית מרוסק וקהילה מפורקת? ולמה זה כל כך מערער את יסודות הנפש שלנו?
בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה קיימת חשיבות אדירה לקשר המתמיד שבין גבולות פנימיים לחיצוניים. כן, כן - לא סתם מתעקשת הפסיכולוגית שלכם על פגישה במקום קבוע, בשעה קבועה, בתשלום קבוע. למושג ה"סטינג" - שבעברית מתורגם ל"מסגרת", חשיבות אדירה בעולמות הנפש. המסגרת הטיפולית החיצונית, היא המצע, הבסיס - שעליו יכול לצמוח טיפול נפשי עמוק ופנימי בסביבה בטוחה ומוגנת.
איך זה קשור להפסקת האש בצפון? חשבו על מה מייצג הבית שלכם עבורכם. כמה יציבותו קשורה למצבכם הנפשי היומיומי. חשבו על נזילה או נזק בביתכם, וכמה שטות כזו עלולה לערער אתכם. ועכשיו חשבו על תחושות של אושר וביטחון וסיפוק. וחשבו שוב, האם הייתם יכולים לחוש בתחושות אלה בקלות, לו לא היה לכם מקום קבוע לגור בו? לו כל מה שבניתם היה נהרס?
כן, זה לא סתם קירות. לראות את ביתנו מופחת להריסות משבש את ליבת הביטחון שלנו, מאתגר את הזהות שלנו, ומותיר פעמים רבות תחושה של פגיעות וחוסר אונים. זיכרונות הקשורים לבית נעשים נגועים באובדן, ומעוררים אבל הדומה לאבל על אדם אהוב. לילדים זה צורם במיוחד; המרחבים הבטוחים שלהם נעלמו, דבר המותיר אותם מבולבלים וחרדים.
כאשר ההרס משותף לקהילה שלמה, ההשפעה יכולה להיות משמעותית יותר. צרת רבים אינה בהכרח חצי נחמה. הקהילה, האנשים המוכרים לנו מסביבנו, רשת התמיכה - כל אלה הם לעתים קרובות מקור לנחמה וסולידריות. כאשר גם זה נשבר - השכנים מפוזרים, פנים מוכרות נעדרות, קשרים חברתיים ניתקים - הקושי הנפשי גובר. ובנייה מחדש של אמון הופכת לאתגר.
בנסיבות כאלה, טבעי שאנשים מגיבים נפשית. תחושות של דריכות וחרדה שולטות, והשאלה "האם אני יכול לסמוך על זה?" מחלחלת לכל החלטה, החל מבנייה מחדש של בית ועד לשיקום מערכת יחסים. ושוב הקשר בין חוץ לפנים בולט - שכן חוסר האמון הזה הוא לא רק חיצוני אלא לעתים קרובות פנימי, שכן אנשים מפקפקים בבחירות העמוקות שלהם, ובעצם יכולתם לבנות מחדש את חייהם, לא רק את בתיהם.
ברמה עמוקה יותר, עלולות לצוץ רגשות אשמה - "למה הבית של שכני נהרס ושלי לא?" - "למה הבאתי את ילדיי לגדול דווקא פה?". טבעי לראות רגשות של כעס על הרשויות, שנחוו כמזניחות, ולעתים על הגורל. רגשות אלו, למרות שהם נורמליים, עלולים להוביל להחמרה של דיכאון או חרדה אם לא מטפלים בהם. בנייה מחדש של חיים דורשת חוסן רגשי ומעשי.
איך להתנהל רגשית בסיטואציה
אין "פתרון קסם" או קיצורי דרך בתהליך המורכב הזה. אבל אלה מספר עצות קטנות, שאולי יכולות לסייע בצעדים הראשונים של הבנייה מחדש:
אל תתנתקו רגשית. בעקבות אירועים קשים אנחנו לרוב מתנתקים. טראומה היא קודם כל חוויה של ניתוק. אבל בעוד שהניתוקים הקטנים מסייעים לנו מקומית לחוש פחות כאב, בשימוש יתר הם גובים מאתנו מחיר יקר מאוד, כי אנחנו מפסיקים להרגיש ולהתרגש בכלל. דווקא החיבור המווסת לכעס ולעצב ולשאר התגובות הטבעיות לאובדן, חיוני. אז תרשו לעצמכם להתחבר לרגשות הללו, זה מאפשר למוח ולגוף לעבד אותם.
אל תישארו לבד. חיבור מחדש עם חברים ושכנים יכול לטפח תחושה מחודשת של קהילה וכוח משותף. שתפו חברים בלבטים שלכם, וסייעו להם עם הלבטים והקשיים שלהם. תמכו זה בזה. זה נותן כוח לשני הצדדים.
אל תקפצו מעל הפופיק. הגדירו יעדים קטנים, והתמקדו בצעדים ברי השגה. שיפוץ חדר אחד לדוגמה, ואז הבא אחריו. שיקום חלק מהגינה. צעד, צעד. כשאנחנו עושים צעדים קטנים, יש יותר סיכוי שנאסוף הצלחות. והצלחות קטנות מצטברות ומספקות תחושה של שליטה והתקדמות.
אל תתביישו להיעזר. כן, לפעמים צריך עזרה מקצועית. אם הרגשות הקשים מציפים אתכם, אם אתם לא מוצאים הנאה בשום דבר, אם אתם לא מצליחים להירגע או לישון כמו בני-אדם - אין סיבה להישאר עם זה לבד. פנו לעזרה מקצועית, שיכולה לעשות הבדל גדול.
המסע חזרה לשגרה הוא ארוך, אבל המסר המרכזי הוא שלא צריך לצעוד בו לבד. ביי-ביי ניתוקים, ובואו נעבוד על חיבורים. שכן בנייה מחדש היא לא רק לבנים ומלט; מדובר בשיקום התקווה, בחיזוק הקשר ובחידוש האמונה של כולנו שיכול להיות כאן עתיד טוב יותר. כקהילה, ביחד, אני מעמיק מעומק לבי שנוכל לקום מהחורבות.
ד"ר אורן טנא הוא פסיכיאטר, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש