ה 14 בדצמבר 2020 היה היום הראשון בשארית חיי.
יום קודם עברתי את ההקרנה האחרונה בתוכנית הטיפולים שנרשמה לי בעקבות גילוי מוקדם של סרטן שד, ולרגע היה נדמה שזהו זה. שאחרי חצי שנה שהתחילה בתוצאה לא תקינה בממוגרפיה שגרתית סיימתי את הפרק הזה בחיי. אז זהו, שלא.
ביומן שניהלתי באותן שנים כתבתי "זהו. טיפול אחרון. שום צורך לחגוג. כמו שמישהו מת באופן פתאומי, כך לכאורה הבראתי". ארבע שנים מאוחר יותר אני עדיין לא מעזה להגדיר את עצמי בריאה. מחלימה. כך אני מציגה את עצמי.
הגילוי המוקדם הציל את חיי ושינה את מהלכם. בתחילת 2020 מלאו לי 60, והיות שמדובר במחלה ששני גורמי הסיכון העיקריים שלה הם מין וגיל, הפכתי חלק מהסטטיסטיקה.
ההבדל בין לדעת מה צריך ולהרגיש את זה
עבדתי אז כמנהלת קשרי ממשל בחברת התרופות פייזר, מה שאומר שהייתה לי הרבה עבודה (2020. קורונה. פייזר. חיסונים) וגם מקום עבודה מתחשב. זה לא מתאים לכל אחת, אבל לי התאים מאוד לעבוד תוך כדי טיפולים. לא הסתרתי את המחלה, גם לא את הקרחת, וחבריי לעבודה עשו את כל מה שיכלו כדי להקל.
לקח לי שנה להבין שאני צריכה שינוי. בתחילה לא הבנתי שיש לזה קשר לסרטן. חשבתי, כמו שמוכיחה ההיסטוריה שלי, שאני פשוט אוהבת שינויים: את דרכי המקצועית התחלתי בעיתונות, הייתי שותפה לכתיבת כמה ספרים, עברתי לעבוד בחברת תרופות, וכשהודעתי בפייזר שאני עוזבת לא היה לי שמץ של מושג מה תהיה התחנה הבאה.
כמה ימים אחרי שהודעתי ראיתי באחת מקבוצות הוואטסאפ שאני חברה בהן שעמותת "אחת מתשע" מחפשת מנכ"לית, ובבת אחת הפאזל הסתדר. שנייה קודם לא ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל מהשנייה אחר כך ועד היום ברור לי שאני במקום שהכי נכון לי.
אני קמה כל בוקר מאושרת, ובעבודה שלי אני לא רק נוגעת ומנסה להיטיב חיים של אנשים, אלא את חייהן של נשים. אחיותיי. וכפמיניסטית, שמאמינה גדולה באחוות נשים, זה חשוב לי. זה משמעותי בעיני.
היותי מחלימה לא היה חלק מדרישות התפקיד. למיטב ידיעתי, למעט נורית טולנאי, שהקימה את העמותה, כל המנכ"ליות שקדמו לי היו בריאות (ואני מקווה שנשארו כאלה). האם זה משנה? אני חושבת שכן. יש הבדל בין לדעת מה צריכות לעשות לבין לדעת ולהרגיש את זה.
"תשע לאחת" - קהילת מחלימות
ההחלטה על הקמת קהילת מחלימות הייתה תוצאה של תהליך אסטרטגי וחלק מתוכניות העבודה. לשמחתנו, קבוצת המחלימות מסרטן שד היא קבוצה שהולכת וגדלה, ואני היודעת שלהיות מחלימה זה סטטוס לא פשוט. משמח מאוד, אבל לא פשוט.
חלק מהנשים סובלות מתופעות לוואי שהן תוצאה של הטיפולים שעברו, או הטיפולים שהן מקבלות למניעת הישנות של המחלה. אבל גם מי שלא סובלת בגוף סוחבת אחריה זיכרון שנטבע בנפש. רכזות הליווי והתמיכה בעמותה יודעות להגיד שכמחלימות אנחנו לא חוזרות לשיגרה (בקמץ) אלא לשיגרה - בשווא. רוצה לומר: גם אם את נשארת באותו מקום עבודה, עם אותו בן זוג ואותן חברות, השיגרה היא אחרת. משהו קרה לך. נפל דבר.
במהלך שלוש השנים שלי בעמותה שמתי לב שרוב קבוצות התמיכה שאנחנו פותחות מיועדות למחלימות. יש לנו קבוצות תמיכה למחלימות שעברו כימותרפיה וקבוצות אחרות למחלימות שלא היו חייבות את העונג הזה, ועדיין בשתי הקבוצות מדובר במחלימות. זו בקשה שעולה מהשטח.
יהיה רומנטי מצידי להגיד ש"תשע לאחת" - קהילת המחלימות של אחת מתשע - היא הקהילה שנזקקתי לה. זה נכון, אבל לא בגלל זה היא קמה.
יתרה מזאת, כדי להקים קהילה כמו שצריך: מקצועית, אמינה, שמבדילה בין עצות אישיות לבין ייעוץ מקצועי, חברנו ל-Community forward המתמחה בבניית קהילות בישראל. חן הרשקוביץ-אוחיון, מנהלת הקהילה שלנו שהיא גם שותפה מייסדת ב-community forward, ליוותה אותנו מהרגע שהגינו את המילה 'קהילה', הנגישה והדגישה נקודות שלא חשבנו שהן שייכות בכלל לעולם הקהילות, ואנחנו ממש גאות בתוצאה.
"תשע לאחת", שהיא קהילת פייסבוק סגורה שמיועדת אך ורק למחלימות, קמה כדי ללוות כל אחת מאיתנו. כדי שנוכל לתמוך זו בזו גם ברגעי הקושי, כמו בחשש מפני הבדיקה השנתית למשל, וגם ברגעי השמחה. צוות העמותה וכמה מחברות הוועדה המדעית המייעצת שלנו מספקות לנו את התמיכה המקצועית, אבל בשורה התחתונה אנחנו שם אחת בשביל השנייה, כמו שרק מי שהיתה שם יודעת. נשמח שתצטרפי.
להצטרפות לקהילת המחלימות מסרטן שד (פתוח רק למחלימות) - לחצי כאן