כבר שלוש שנים שאורנה (שם בדוי) לא דיברה עם הבן שלה. שלוש שנים כואבות, של לילות ללא שינה של ניסיונות לגשר ללא הצלחה.
הוא בצבא, היא יודעת שקשה לו. היא עמוסה ברגשי אשמה, אבל היא לא יכולה לסלוח ולא מוכנה לסלוח, גם הוא לא מוכן לסלוח. כל אחד משוכנע שהצדק איתו. היא בוכה לכרית. קמה בבוקר עם תחושת הכאב בחזה והולכת לישון איתה.
היום מתחיל בתקווה לצלצול שיגיע, בהמתנה וציפייה, אבל הוא לא מגיע. לבכות, לרצות, להתאכזב...
כשבנה היה בן 23 היה בינהם ריב גדול שגדל וטפח כמו כדור שלג, וגרר אחריו נתק, כעסים, ברוגז ודממה ארוכה. מאד ארוכה.
כאשר אורנה סיפרה לי את הסיפור היה אפשר לשמוע את הכאב מאחורי המילים. את היגון והצער, את הצריבה שבלב. הסבל והמסע שהיא סוחבת כבר כל כך הרבה זמן, את החלום לחזור ולדבר, את הדאגה והעצב. הקשבתי לסיפור הנתק בינהם. את האחיזה בפרטים, וחוסר היכולת ההדדית לבקש סליחה.
בבית יש פיל גדול שהאפיר והאפיל על הכל.
ואז שאלתי "תספרי לי למה קראת לו אלון?" ( שם בדוי)
"מאד אהבתי את השם. שם שורשי, חזק, השם נשמע מאד מתאים לתינוק הנולד, תינוק מתוק, חלום של כל אמא. אני הצעתי את השם הזה ובעלי הסכים" היא ענתה.
"הכרת בחייך מישהו בשם אלון? " אני שואלת.
"במקרה לאחד החברים שלי לשעבר קראו אלון, אבל השם ממש לא קשור אליו" היא עונה.
אני מבקשת ממנה לספר את סיפור הפרידה מאלון החבר לשעבר. היא מספרת ממה שהיא זוכרת ואני מבחינה שיש קווי דמיון.
"בני כמה הייתם שנפרדתם?" שאלתי
"בני 23" היא עונה.
תזכירי לי באיזה גיל אלון הבן שלך היה בעת שהפסקתם לדבר? שאלתי.
23 היא עונה.
וצמרמורת עוטפת את גופה. זעה קרה. המסר עבר.
"תת המודע של הבן שלך מכיר את הסיפור. למרות שאף פעם לא סופר". אמרתי לה.
"בגיל 23, מבחינת תת המודע שלך, את ואלון האקס נפרדים וכל אחד יוצר המשך; לימודים, טיולים, משפחה, ילדים, שמחות. ואתם חיים. מבחינת המוח והתת מודע, ניתוק הקשר שלך מאלון מביא להמשכיות".
"איך ממשיכים מפה?" היא שאלה
אני עונה שתת המודע שלה יודע להבחין בין אלון לאלון. אלון הבן שלה הוא לא אלון החבר לשעבר שלה. זה בהחלט אינו אותו אלון. זה הבן שלה. האקס שלה הוא אדם אחר לגמרי שגם הוא קרוי באותו שם, אבל זהו. היא יודעת להבדיל בין אלון לאלון. הבן שלה יודע שהוא לא האקס של אמא שלו.
אני מבקשת ממנה לספר לתמונה של הבן שלה את הסיפור. לסלוח על הכל. לצד זה חיזקתי אנרגטית את מערכת היחסים בינהם באמצעות ביוארגונומי. ביארתי לה את פרוש השם, עשיתי תהליך של סליחה ושליחה.
זה עבד!
למחרת היתה שיחת טלפון כל כך מרגשת בינהם. שיחה שהמון זמן כל אחד מהם המתין לה ורצה בה. אבל רק כשהסכימו להבין ולסלוח, זה ארע.
כשסיפרה לי על שיחת הטלפון, התרגשתי התרגשות עצומה. בשביל שניהם, עבור עתידם כמשפחה, למען המשך החיים וניתוק ממאורעות העבר.
אורנה סיפרה לאלון את הסיפור. הם השלימו, הם שמחו, התחבקו, התרגשו. מאז הם בקשר, וכל אחד מבין את מקומו, וזהותו האמיתית. תודה לאל על הזכות. תודה על הכלים של הריקול הילינג והביואורגונומי שלמדתי ובהם אני עוסקת, שמאפשרים לי לראות כל שבוע ניסים.
תודה על האישור של אלון ואימו אורנה לספר את סיפור הסליחה וההשלמה.
זה אפשרי, זה קורה, זה מפזר אור גדול להמון נשים ואנשים ואני מודה לאל על כך. שתהיה זאת שנת שלום בית ושלום לאומי לכולנו! שנדע לסלוח, להקשיב, להבין ולהתגבר!
שהשנה תהיה הרבה יותר טובה.
גמר חתימה טובה ושנה נפלאה.
הכותבת היא מטפלת מומחית בריקול-הילינג וביואורגונומי ומרצה בתחומים אלה