דווקא בשבעה באוקטובר: זה הזמן לקום מהאבל כאומה

השבעה באוקטובר שינה לנצח את החברה הישראלית. הטבח האכזרי ושנת המלחמה האיומה, פצעו את האומה שלנו באורח שממשיך לעצב את התודעה הקולקטיבית של כולנו. קשה לי לכתוב את השורות הללו בשעה ש-101 חטופים עודם שם, בשעה שמלחמה חדשה מאיימת עלינו, בשעה שעשרות אלפי חיילים מסכנים חייהם בחזיתות השונות - אבל צריך לומר זאת: ביום השנה הזה, ישראל חייבת לבחור את עתידה הנפשי. אנו בצומת דרכים. הטראומה של אותו יום נורא אילצה אותנו להתעמת עם הפחדים העמוקים ביותר שלנו.

עם זאת, יום השנה הזה לא צריך להיות, אסור שיהיה, רק רגע של זיכרון; הוא חייב להיות גם נקודת מפנה - כזו שבה אנו בוחרים באופן פעיל לעצב את עתידנו. אסור לישראל ליפול לייאוש, אסור לנו לתת לקיצונים לנצל את פגיעותנו ולשכנע אותנו שהטרגדיה הזו היא גורלנו הבלתי ניתן לשינוי. במקום זאת, עלינו לקום משנת האבל ולצעוד לעבר צמיחה וריפוי, המונחים בידי החוסן הפנימי של עמנו למוד הטראומות, המסורת היהודית, והעקרונות של צמיחה פוסט טראומטית.

המושג "צמיחה פוסט טראומטית" מבוסס היטב בעולמות בריאות הנפש, ומתייחס לשינויים הפסיכולוגיים החיוביים שאנשים יכולים לחוות כתוצאה מהתמודדות עם משברי חיים מאתגרים ביותר. שלא כמו התאוששות גרידא, או "חזרה למה שהיה קודם", צמיחה פוסט טראומתית כרוכה בשינוי עמוק יותר, שבו אנשים וקהילות יוצאים מחוזקים מטראומה, עם תחושת מטרה ברורה יותר, עם מערכות יחסים עמוקות יותר, ועם הערכה רבה יותר לחיים ולמשמעותם. לא מדובר בהתעלמות מהכאב או מהפצע - אלא בהחלטה לרתום אותם ככוח להתחדשות.

אנשים רבים בישראל חווים כיום תסמינים נפשיים חמורים בצל השנה החולפת - פחד, דריכות, חרדה, דיכאון, תחושת פגיעות. עם זאת, מחקרים מראים שכאשר אנשים וחברות יודעים לייצר משמעות בתוך תהליכי התמודדות - הם יכולים לחוות צמיחה פסיכולוגית ורגשית משמעותית. אבל הדרך הזו אינה אוטומטית. היא דורשת בחירות מכוונת של כולנו.

זה הזמן שבו ישראל ברמה לאומית, וכל ישראלי ברמה אישית, צריכים להחליט. האם אנו מרשים לעצמנו להיסחף לייאוש, לקבל את האמירה שהטראומה של ה-7 באוקטובר תגדיר אותנו? או שאנחנו מאמצים את מושג הצמיחה, מכירים בכאב אבל בוחרים באופן אקטיבי להפוך אותו למשהו בונה? קולות קיצוניים משגשגים ברגעים של פגיעות. הם משתמשים בפחד ובכעס כדי להצביע על כך שאין לנו שליטה על גורלנו. אבל עלינו להתנגד לנרטיב הזה. גורלנו לא נקבע על ידי טרור או טראומה; הוא מעוצב על ידי התגובה שלנו אליו. ובמלים אחרות - עתידנו לא ייקבע בידי המאיימים והמפחידים. עתידנו הוא שלנו - ועלינו להחליט כיצד ייראה.

לכן ה-7 באוקטובר 2024 צריך לסמן את הקימה משנת אבל, את ההתחדשות של ישראל - את הצעדה לעבר צמיחה פוסט-טראומתית, במקום כניעה לפצעי החבלה. ולא, אנחנו לא צריכים להמציא משהו חדש. המסורת היהודית וההיסטוריה של עמנו מלמדים אותנו שמול טראומה אנחנו לא חסרי אונים. מסורות האבלות שלנו, כמו השבעה ושנת האבל, מלמדים אותנו אבל מהו - אבל גם מורים על הקימה ממנו. הם נועדו לעזור לנו לעבד אובדן ואז לצאת מוכנים לבנייה מחדש. ההיסטוריה שלנו כעם מלמדת אותנו שגם מאסונות איומים דוגמת השואה - ידענו לקום לעתיד של צמיחה. ולכן הרגע הזה - יום השנה הראשון הזה - הוא לא רק זמן להיזכר ולהתאבל, הוא חייב להיות גם קריאה לפעולה. אסור לנו להרשות לעצמנו להפוך לקורבנות. הגיע הזמן לבחור באופן אקטיבי לקום.

מנקודת מבט של מומחה לבריאות הנפש, הדרך להחלמה אף פעם לא קלה. טראומה יכולה להשאיר אנשים וקהילות תקועים, לכודים במעגלים של פחד, חרדה ואובדן. אבל ריפוי דורש תהליך בחירה אקטיבי. עלינו להחליט במודע שלא להיות מוגדרים על ידי הטראומה שלנו, וכחברה, עלינו להילחם על-מנת לטפח חוסן, חיבור ותקווה בכל מקום שבו שנאה וניתוק מרימים את ראשם המכוער.

אני לא תמים. אני כותב שורות אלה בשעה שאני עצמי מלא חששות לגבי עתידנו כאן, בשעה שקל להיכנע לייאוש ולומר שהכול אבוד, שאין באמת עתיד. ואני גם לא מציע כאן תכנית פעולה קונקרטית, אין לי ארגז כלים של "עשו ואל תעשו". אבל המסר שלי, שאני מבקש להדהד גם לעצמי הוא שאסור לנו להתייאש. אסור לנו להיכנע. עלינו לרדוף אחר עתיד המבוסס על תקווה. וזה מתחיל בהחלטה פנימית ואישית של כל אחד מאתנו. עלינו לכבד את העבר על ידי בחירה בעתיד טוב יותר. בלי חלילה לשכוח את המחיר הנורא ששילמנו ושעודנו משלמים, עלינו לדאוג שישראל תבחר בחיים, בצמיחה ובאפשרות של מחר טוב יותר.

ד"ר אורן טנא הוא פסיכיאטר, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש