הזרז למשבר הגדול שפקד את גיא מרוז בשנים האחרונות היה שילוב של אירועים מקצועיים ואישיים. מרוז ואשתו אורלי וילנאי הפסיקו לשדר את תוכנית הבוקר המצליחה שלהם בעקבות מיזוג ערוץ 10 עם רשת 13. זמן קצר לאחר מכן, כשפרצה מגפת הקורונה, הזוג נאלץ להישאר בבית בשל מחלה אוטואימונית של אורלי.
"הקורונה התחילה והכל התהפך", מספר מרוז. "היינו אמורים לשדר תוכנית יומית ברשת ב-12:00. אורלי סובלת ממחלה אוטואימונית, תסמונת צ'רג שטראוס. מאופיינת באלרגיה ובדלקת כלי דם בינוניים וקטנים, שפוגעת כל פעם באזור אחר בגוף. התייעצנו עם הרופאה מאיכילוב ועם מנכ"ל מד"א ושניהם אמרו, באופן חד משמעי - לאורלי אסור לצאת מהבית. אז נשארנו בבית. הודענו לרשת שאנחנו לא עושים את התוכנית".
למרות הבידוד, או אולי בגללו, הזוג החל לשדר תכנים אלטרנטיביים ברשת. "זה להיות בבית כשקורה הדבר הכי גדול בעולם, הקורונה", נזכר מרוז בתקופה שתשנה את חייו מקצה לקצה. "היה לנו מאד מוזר לא להשמיע את הקול שלנו בתקופה כל-כך משמעותית והתחלנו לשדר שידורים אלטרנטיביים מהבית, בזום. חשפנו את הצד האלטרנטיבי, שלא קיבל במה, לגבי הטיפול בקורונה כמו: סגרים ומסכות".
התגובות לשידורים אלה היו מעורבות: "מצד אחד, צברנו המון צופים ויצרנו שני סרטים עם מיליוני צפיות דרך הרשת, אבל גם רבנו עם כל העולם. בגלל שהצגנו דעה אחרת היה עלינו כעס גדול. אמרו שאנחנו מפיצים פייק-ניוז, שאנחנו נגד חיסונים - מה שלא היה נכון, אמרו שאנחנו לא התחסנו - שוב, עובדה שהיא לא נכונה. אנשים צעקו עלינו ברחוב 'רוצחים'. הפכו אותנו למכחישי קורונה. המון אושיות תקשורת יצאו נגדנו בכל הפורמטים התקשורתיים האפשריים".
המצב החמיר לאחר ציוץ שנוי במחלוקת של מרוז לפני הבחירות. הוא משחזר: "צייצתי 'שאם בן גביר יהיה שר לא אוכל לחיות פה'. זה הקפיץ חצי עם נגדי. כתבתי משהו לפני הבחירות שלא עמדתי מאחוריו, כי לא עזבתי את הארץ ולא התכוונתי לעזוב את הארץ. פשוט הבעתי שאט נפש מהאפשרות שבן גביר יהיה פה שר".
התגובות היו קשות ואלימות: "חטפתי אלימות, צעקות וכעס שבחיים לא עברתי. הייתה אלימות ברחובות נגדי. 'מי אתה חתיכת חרא?', מכוניות היו עוצרות לידי 'בוא ניקח אותך לשדה התעופה'. ספגתי את כל הקללות שאפשר רק לדמיין. עד היום על כל פרסום שלי יש תגובות: 'מתי אתם עוזבים?', 'קנית מזוודה לארוז?'"
הפסיכוזה שהובילה למחשבת שווא
השילוב של אובדן הבמה הטלוויזיונית, הביקורת הציבורית הקשה, והלחץ סביב הקורונה הובילו למשבר נפשי עמוק. "אחרי עשרים שנה שנה שאתה משדר כל יום למאות אלפי אנשים, פתאום אתה לא עושה כלום בעל חשיבות עיתונאית. נכנסתי למשבר חיי. הסתגרתי בבית וכמעט לא יצאתי החוצה במשך שישה חודשים ארוכים".
ואז הופיעה הפסיכוזה. "נכנסתי לפרנויה", מספר מרוז, "הייתי משוכנע שמצלמים אותי, שעוקבים אחרי, שעושים עלי תחקיר. גם כשהייתי בחזרות למחזה חדש שלי בתיאטרון באר שבע, הייתי משוכנע 'שהכל בכאילו' ולא באמת תהיה הצגה".
מרוז מספק דוגמאות נוספות למחשבות השווא שחווה: "אני ממתין בלובי של בית חולים איכילוב אחרי אחת מאינספור הבדיקות שערכו לי וצוות צילום מסתובב שם לצילומי יח"צ פנימי של חלל בית החולים. לי ברור שהכל מתואם מראש כנגדי והם באו לצלם אותי עושה את הבדיקות.
"הלכתי לבדיקה נוירולוגית במרכז רפואי בהרצליה ובמקרה, שוב, יש שם צוות צילום שעושה צילומי תדמית ולי ברור לחלוטין שזה חלק מהקונספירציה נגדי והם מצלמים אותי.
"מול הבית שלנו יושב קבוע אדם ומעשן מול הגינה, לי ברור שהוא מתעד אותי בפרוטרוט ולא נמצא שם במקרה. או שהייתה הפעם הזו שהייתה לנו תאונה מוזרה וקיבלנו רכב חלופי . לי היה מוזר שהוא היה מפונפן מדי וזה עורר בי חשד והיה ברור לי שהושתלו מצלמות ברכב כדי לעקוב ולצלם אותי. היה לי גם ברור שהבית הפרטי שלנו מרושת כולו ומקליטים אותי. הייתי רואה אנשים מטיילים עם הכלב בשכונה והייתי בטוח שהם מתחזים והתפקיד שלהם הוא לתעד אותי. או שראיתי סימן בכך שיש חניה פנויה במפתיע בתל אביב ליד הבית שלנו וחשבתי שזה מאורגן ויזום.
"ואז הגיעה המחשבה שבגלל שרבתי עם יותר מדי אנשים, הם חברו אלו לאלו, צרפו ערוץ שידור ועיתון ויש קונספירציה יזומה נגדי כדי לקבור אותי. כל הצעת עבודה שהגיעה לאורלי או אלי, חשבתי שזה חלק מהקונספירציה. הכל נראה לי חשוד. שום דבר לא נראה לי טיבעי . הייתי אומר לאורלי: 'תסרבי, זה לא אמיתי. רוצים להכשיל אותך כדי לתפוס אותי'".
לפרנויה הזו הצטרפו גם התקפי חרדה פסיכוטיים. "כשהבן איחר מהצופים, הייתי בטוח שהוא נחטף. אם אורלי לא ענתה לי לטלפון, הייתי בטוח שמתה בתאונת דרכים. אם אעשה פלופ בהצגה שאני מעלה בתיאטרון באר שבע, התיאטרון יקרוס כלכלית בגללי".
גיא מרוז (63) ואשתו אורלי וילנאי (51) מנהלים משפחה מורכבת ומעניינת, המונה חמישה ילדים: שלושת ילדיו של גיא מנישואיו הראשונים (בגילאי 28, 35, 37, כולל ארבעה נכדים), בנה של אורלי (23), וילד אומנה משותף בן 12, אותו אימצו כשהיה בן שנתיים.
המשבר הנפשי של גיא השפיע עמוקות על כל המשפחה. "זו משפחה שיש בה אבא שהוא נורא חזק ונורא משמעותי ופתאום הדבר הזה מתמוטט", מסביר מרוז. "אבא הופך לשבר כלי במשך חודשים ארוכים וזה לא נראה שזה מסתדר. מבחינת אורלי היה לה בעל 'מת מהלך', לא מתפקד, לא מצחיק. הייתי רהיט בבית. הייתי בספק - כמה זמן היא תחזיק מעמד? למה שהיא תחזיק מעמד? למה היא צריכה את זה בכלל"?
"כל היום רק רציתי שיגיע הערב כדי שאקח את שני כדורי השינה ואלך לישון. זה כל מה שאתה רוצה. ברור שלא הייתי מסוגל לעבוד וליצור.
לוקח חצי כדור וזורק אותו לפח
תהליך הטיפול היה מורכב ומאתגר. מרוז מספר על ההתנגדות הראשונית שלו לטיפול: "הטיפול הפסיכיאטרי התחיל מיד. שילוב של נוגד פסיכוזה עם נוגד דיכאון. אבל אני משקר את כולם, לוקח חצי כדור וזורק אותו לפח. קורא את העלון לצרכן ובטוח שאפשר למות מהטיפול.
"הבנתי שאני במשבר גדול אבל לא הבנתי שאני בפסיכוזה. חשבתי שמה שאני חושב זה מה שנכון, לכן כדור שמשחק במוח יעשה לי נזק נורא ולא הפיך. בשלב מסוים כבר נשבר לי. עברתי לפסיכיאטר אחר והתחלתי לקחת את התרופות באופן מסודר. אז גם החל שלב ההחלמה".
מרוז מתאר את תהליך ההחלמה האיטי: "לאט, לאט ובהדרגה הטיפול התחיל להשפיע ובזכותו התחלתי להקשיב לסביבה ולפסיכיאטר שלי, ד"ר אביב שגב, רופא בכיר בבית חולים פסיכיאטרי שלוותה.
הוא מספר על רגע מפנה: "זכור לי שהוא אמר לי: 'אתה איש טלוויזיה, לא יכול להיות שעושים עליך תחקיר שנה וחצי כמו שאתה חושב. תחקיר זה מקסימום שלושה חודשים. אם אין תחקיר בטלוויזיה עליך עד מרץ אז אנחנו צודקים ואתה טועה'. הגיע מרץ ולא קרה כלום ובמקביל נטלתי את התרופה לפסיכוזה כבר ארבעה חודשים ואז התחיל לחלחל לי שטעיתי בדבר הזה".
המשבר הנפשי הופך להצגת יחיד
כשעול המחלה משתחרר מעט, מרוז מתחיל לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב - לכתוב. וכך, כמה שבועות אל תוך הכתיבה ויש לו כבר מחזה והצגת יחיד המבוססת על חווייתו, בשם 'לא נורמלי', שהתקבלה לתיאטרונטו והוצגה עד כה 12 פעמים, ולאחרונה הושקה בתיאטרון הבימה בנוכחות אשת נשיא המדינה.
"אני חושב שלצערי עדיין 'חולה נפש' זה קללה, קצת כמו שבעבר ואולי בהווה 'הומו' זה עדיין קללה."
"זו הצגת יחיד מקבילה למה שהתרחש במציאות, פרט לניסיון אובדני שלא היה בפועל ולא נשקל. ההתערטלות הטוטלית הזו על הבמה גרמה לי להסיר את מחסום הבושה. לקח לי המון זמן לספר לחברים שלי שאני במשבר שאפילו לא ידעתי איך לקרוא לו".
הוא מדגיש את חשיבות שבירת הסטיגמה: "ההצגה הזו שוברת את מחסום הבושה ונותנת לגיטימציה. קמים אנשים בקהל ומדברים על עצמם או על קרוביהם שעברו חוויה דומה וזה הכוח של ההצגה."
אלא שלא כל בני המשפחה תמכו בהחלטה לחשוף את הסיפור. בתו של מרוז, נעמה, בת 28, אמרה שהיה לה קשה לראות את ההצגה. מרוז מספר: "היה לי מאד קשה איתה ואפילו כעסתי עליה שהיא לא מבינה איך מהתהום הזו יצאתי לדבר כזה".
באווירת הפיוס בחייו, היום מרוז גם מביע חרטה על חלק מהתנהלותו בתקופת הקורונה: "אני עשיתי טעות אחת בכל תקופת הקורונה. זו הייתה טעות להיכנס חזיתית בכתבים, עורכים, שדרים, שלדעתי התקרנפו בתקופה הזו. זה לא היה חכם לעשות".
היום מרוז חזר לחיי העשייה בפול גז. מעבר להצגת היחיד שלו, הצגה שכתב על יפה ירקוני, "האמיני יום יבוא", הפכה בתיאטרון הבימה להצלחה גדולה. במקביל, החל לכתוב ב'ישראל היום' ומקווה שיום אחד יוכל גם לחזור לתקשורת המשודרת. " קשה לי מאד שעכשיו, במלחמה, שאין לי במה תקשורתית", הוא אומר בגעגוע לימים בהם שידור לעם ישראל מדי יום עם אשתו.