מסע החיים האלו מתחיל במקום שבו אדם מבין שעד היום חי את חייו בחושך. הוא חי את חייהם של אנשים אחרים. לבטח היו אלו הוריו שעיצבו אותו לפי מה שהם הבינו.
אצלי התחיל המסע הזה ארבעים ושמונה שנה, שבעה חודשים ועשרים ושמונה ימים מאז יום הולדתי. מאז אותו יום, מה שאני עושה עם החיים האלו הוא עלי, בדרכי האותנטית. זה התפקיד שלי בחיים. זה מסע של יצירת תוכן, משמעות וזהות שהן רק שלי. מתוך העצמי שלי. עד אותו יום לא ממש הבנתי את זה. לא חייתי את חיי. אני רועי, בן 51 כיום, נשוי פלוס 3, שמתגורר היום בנתניה.
ב-28 בינואר 2022, הגעתי לבדיקה נוירולוגית בבית חולים במיסיסגה שבחבל אונטריו קנדה, שם גרנו בזמנו. באותו הבוקר קיבלתי שיחה מבית החולים שהתפנה מקום לבדיקה בשל חולה שביטל. שמחתי. סוף כל סוף אוכל להבין את שורש הבעיה שמטרידה אותי כבר כמה חודשים. צליעה טורדנית ברגל ימין.
הגעתי לבדיקה בשעה היעודה. לא היו בי חששות. תמיד הייתי אדם בריא, אפילו אתלט. ידעתי שגופי מסוגל להתגבר על כל מחלה שתבוא. תמיד האמנתי בעצמי. נשכבתי על מיטת הבדיקות לבוש בכתונת בית החולים. את החצי הראשון של הבדיקה ערכה טכנאית. שכבתי נינוח על המיטה. לחצי השני הגיע הרופא המומחה. הבנתי שהוא ממוצא אירני ושיתפתי שאני מישראל. אני תמיד אוהב להתגאות במוצאי. אני מרגיש כמו שגריר של מקום טוב.
הרופא החל את הבדיקה. לאחר כמה דקות התחלתי להרגיש משהו מוזר. הוא לא דיבר, רק הביט במסך המחשב, אבל משום מה הרגשתי שהחדר התחיל לזוז מעצמו, הרהיטים כאילו התחילו לרקוד. לאחר מכן הבנתי שזה קרה כתוצאה מעוצמת מחשבותיו. הוא הבין שראה מולו את סממני המחלה שתוך דקות אתבשר על קיומה בגופי.
בסוף הבדיקה הוא ביקש ממני לשבת על קצה המיטה והתיישב מולי. היה זה זמן קורונה והמסכה הסתירה את פניו. רק את העיניים החודרות יכולתי לראות. "יש לך התחלה של ALS", הוא אמר לי בשיא הישירות, בלי ניסיון לזגזג ימינה או שמאלה. ניסיתי לעכל את המשפט. סטיבן הוקינג קפץ לי לראש. "כמה זמן יש לי"? שאלתי שאלה, שהיום בדיעבד לא הייתי שואל. "חמש שנים", הוא אמר, והוסיף: "ראיתי גם חולים אחרי עשר שנים". שתקתי. הייתי אמור להרגיש פחד אבל כל מה שהרגשתי באותו רגע היה ריקנות. חיים שעצרו מלכת.
הטכנאית באה אלי וחיבקה אותי, היא אמרה לי שאני אדם חזק. הייתה בה הרבה אמפתיה. קמתי, התלבשתי, וירדתי לקומת קרקע. שכחתי את הדרך חזרה למכונית. עמדתי וחשבתי. לאיפה אני הולך מכאן. יצאתי החוצה. ינואר בקנדה זה חודש קר מאד ושלג גבוה עמד בחוץ, אבל הקיפאון של גופי היה הרבה יותר קשה. אני לא זוכר במדויק, אבל איכשהו הצלחתי לחזור הביתה לבד.
אני יודע היום שבשורת האיוב שקיבלתי נתנה משמעות נוספת ועמוקה לדברים שהיו חבויים בפנים. היא הציפה רגשות אל פני השטח שהיה עלי לטפל בהם. היא הביאה לתודעה הבנה שיש לעשות שינוי עמוק כדי לייצר מנגנון ריפוי. תוך כדי הטיפול ברגשות הכואבים מתגלה עולם חדש ומופלא. עולם שבו תודעות ישנות משתנות לזוויות חדשות להסתכלות אחרת על החיים. הסתכלות שהיא תודעה אחרת. תודעה שהיא רק שלי. מתוכי. תודעת ריפוי.
ביום שקיבלתי את האבחנה עדיין לא ידעתי שעלי לפתח תודעה חדשה. לפחות לא ברמת המודע. המחשבות שלי עסקו באיך לעכל את החדשות. מה אני עושה בדקה הבאה, ביום הבא, בסוף השבוע. באיזה מצב אגיע אליו. התחלתי לבחון את הנשימות שלי. כל שיעול נראה לי כסימפטום של המחלה. חששתי מהידרדרות מהירה. המוח שלי בחן ועקב אחר כל תנועה בגופי בחשש גדול.
הסטירה שהחיים נתנו לי באה משום מקום. לא היו נורות אזהרה לפניה. לא היה זמן להתכונן. זה היה מארב מתוכנן של חיים שהחליטו שמבחינתם הגיעו מים עד נפש. אם לא הבנתי אותם בדרך הקלה, אז יש גם דרך אחרת. הרבה יותר קשה. הם העמידו אותי מול האוורסט של חיי ואמרו לי, "אם תרצה להגיע למעלה תצטרך ללמוד לעלות". כל הגשרים אחורה נשרפו. העלייה למעלה תתברר כשיעור הגדול ביותר של חיי. בדרך אלמד על עצמי. דברים שלא ידעתי קודם.
ואת החוויות והתובנות משארית חיי החדשים, אחלוק אתכם כאן, בטור קבוע בהמשכים, הטור הזה הוא על המסע שלי. הכלים היחידים שיש לי בתיק הם האמונה והאופטימיות. כלים שנשאתי בתוכי כל חיי. בלעדיהם אין לי טעם להתחיל לטפס. גם הם יעמדו למבחן משום שהדרך רצופה מכשולים שנראים בלתי עבירים. פחדים, כעסים, עצבות ומה שביניהם הם המורדות בהר. אלו שמאיימים לרסק אותנו אל התהום אם לא נשים אליהם לב. מה שאלמד אשתף בתקווה גדולה שמי שמתמודד עם משברים בחיים יוכל ללמוד ולהתחזק מהתובנות, מדרך ההתמודדות עם מה שנראה כבלתי עביר. הניצחון שלי יהיה גם הניצחון שלכם.
ביום חמישי השבוע (31.10.24) בשעה 16:00 ברמת השרון, מצטרפים למרוץ החברים ה-12 למען חולי ALS ותורמים למציאת תרופה למחלה, בהנחיית צביקה הדר. לתרומות והשתתפות במרוץ: ליחצו כאן או חייגו: כוכבית 9630