7 באוקטובר 2023, שעה 10:00 - מסוק ראשון עם חיילים נוחת לקבלת טיפול רפואי במיון. כבר למחרת, התקבל החייל הראשון במחלקת שיקום נפגעי ראש בבית החולים שיבא בתל השומר. זו הייתה רק ההתחלה עבור תחום השיקום, שהתמודד בשנה האחרונה עם אלפי פצועים שצריכים לעבור שיקום משמעותי בעקבות פציעתם במלחמה.
שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן
ד"ר אלכסנדרה פלאבשיץ', מנהלת מחלקת שיקום נפגעי ראש בשיבא, קיבלה חייל ראשון מסיירת מטכ"ל, שסבל מפגיעות קשות מאוד בכל חלקי גופו וגם בראשו. יום לפני 7 באוקטובר, היא הייתה בכלל בכותל המערבי בירושלים. "חשבנו שזה עוד סבב, אבל אז הבנו שקורה כאן משהו אחר", סיפרה ד"ר פלאבשיץ' לוואלה. "התחלנו לראות את הסרטונים שמחבלים חודרים לכל מקום. בינתיים, עשינו רשימה של מטופלים והחלטנו את מי אפשר לשחרר לביתו כדי לפנות מקום לטיפול בפצועים במחלקה. באותו זמן גילינו למרבה הצער כי בתה של סבטה, אחות במחלקה, נרצחה במסיבת הנובה ורק כעבור כמה ימים מצאו את גופת בתה. כולנו חיזקנו אותה והיינו ביחד סביבה ולמענה".
פלאבשיץ' עלתה לישראל לפני 15 שנה לאחר שלמדה ועבדה שנים רבות ברפואה בארץ מולדתה סרביה ובמדינות אירופה השונות. למודת מלחמות היא החליטה לעלות לישראל יחד עם בעלה ולגדל כאן את בנה ובשלוש שנים וחצי האחרונות היא מנהלת מחלקת שיקום ראש בשיבא. "הצוות למד איך לטפל בפצועים הרבים כי אין לנו ניסיון כל כך גדול בפציעות מסוגים שראינו החל מ-7 באוקטובר", היא מתארת. "ראינו הרבה פגיעות של אזרחים וחיילים שנפגעו בפה ובלסת מירי צלפים, פגיעות חזה קשות, שברים בגפיים, פגיעות דו"צ, מטופלים שאיבדו את פניהם לאחר שנפגעו מרימונים או הפצצות. חלקם גם הפכו לעיוורים והיה קשה לראות את המראות האלה. הכנתי גם את הצוות שלי מבחינה נפשית בכל פעם שהולך להגיע מטופל קשה למחלקה כי רובם היו כאלה. בדקתי כל מטופל ומטופל וברגע שראיתי כי הם יכולים להזיז את האצבע, לעשות אגרוף או להרים את רגלם, ידעתי שהם שלי ואיתי הם יעברו את הדרך הארוכה".
עבור ד"ר פלאבשיץ', השיחות עם המשפחות הן הדבר הקשה ביותר. "אני מגיעה מולם תמיד מלווה עם עוד איש צוות רפואי כדי להסביר את מצבו של יקירם ואני אף פעם לא לוקחת להם את התקווה שהמצב ישתפר. אני חייבת להיות הכי ישירה גם אם התשובות הן לא תמיד מה שהמשפחות רוצות לשמוע", היא מבהירה. "יש כאן 90 אנשי צוות במחלקה, שעובדים עם כל הנשמה והלב למען המטופלים. עבורי, כשאני רואה מטופל שיוצא מפה עם חיוך, זה מדהים. לצד זאת, אין כאן שיקום מקסימלי ועדיין אני פוגשת מטופלים לאחר חודשים ורואה את ההתקדמות שלהם וגאה בהם מאוד. יש לי מטופלים שאיבדו את הראייה והם מזהים את הקול שלי וזה מרגש אותי מאוד".
ד"ר פלאבשיץ' מתארת בשיחה עם וואלה מקרה של חייל שנפצע קשה. "הוא היה מורדם ומונשם עם שיתוק בצד אחד והאכלנו אותו דרך זונדה. שלושה חודשים חלפו והוא יצא מהמחלקה שלי עם פגיעה קוגניטיבית קלה ותרגלו איתו ריצה בחוץ. זה רגע מרגש ובאמת שאי אפשר לדעת ובגלל זה אני תמיד משדרת תקווה למשפחות לגבי שיקום יקיריהם".
לא רק סיוע פיזי
בבית החולים בילינסון מקבוצת כללית, עד 7 באוקטובר לא הייתה קיימת מחלקת שיקום ובעקבות האירועים הקשים והצורך הרפואי, הוקמה המחלקה מאפס בשיתוף פעולה יוצא דופן יחד עם בית לווינשטיין. בית החולים העתיק צוות רפואי שלם אל תוך בילינסון כדי לענות על היקף הפצועים הגדול. מי שהיה אחראי על כך הוא ד"ר מיכאל בכר, שעבד בבית לווינשטיין עד לפני 11 חודשים ומונה להיות מנהל היחידה לשיקום בבילינסון. כ-140 מסוקים עם פצועים מאזורי הלחימה נחתו בבית החולים וטופלו כ-1,000 פצועים, כאשר 107 מהם טופלו במחלקת השיקום החדשה.
אביו של בכר עבד כרופא אורתופד בבית החולים ובתור ילד, בכר היה מסתובב במסדרונות בית החולים. עם זאת, גם הוא לא ידע שמ-7 באוקטובר, "השגרה" שהייתה לו לעולם כבר לא תחזור. "תחום השיקום בישראל סבל ממחסור משמעותי מאוד עד המלחמה. אחרי ההלם הראשוני, כולנו הבנו שיש כאן בעיה רצינית. הבנו שצריך להגדיל את היכולת של מערך השיקום בישראל", הסביר ד"ר בכר. "המטרה הייתה להקים מחלקת שיקום בבית חולים שמעולם לא הייתה בו מחלקת שיקום. להקים מחלקה זה לא קל, הכללית חיברה את בתי החולים, בילינסון נתן את המקום וצוות רב מקצועי שלם ומלא מהרפואה ומקצועות הבריאות יצא מבית לווינשטיין, הגיע לכאן והחל לעבוד. תוך חודש הייתה כאן מחלקה שקמה מאפס. הכנו את חדרי האשפוז, את האחיות, את תחנת חדרי תרופות, חדרים טיפוליים, ציוד ששינענו והכול קרה בקצב מהיר".
"עד לא מזמן, הייתי כאן רופא אחד על כל המטופלים, זה סוג של אינטנסיביות שלא הייתי רגיל אליה. במשך כמעט 10 חודשים הייתי כונן כל לילה. האחריות במחלקה לא נגמרת לעולם ולא היה אף אחד אחר שיכול להיות פה. זה לא היה קל", נזכר ד"ר בכר. "מצד אחד, זה הוביל אותי להכיר באופן אינטימי כל מטופל שעבר פה וזו הייתה תקופה מאוד מאתגרת. תקופה קשה עם מחירים כבדים. המשפחה תמכה בי, אבל כל שישי וכל שבת הייתי במחלקה. עבדתי 7 ימים בשבוע יחד עם כל הצוות הנפלא שלי וזה היה אתגר גדול. אני רואה את זה כתפקיד שלי במלחמה. זו השליחות שלי לתת איכות חיים, בריאות ותפקוד לאנשים שנתנו הכל למען הגנת המדינה".
ד"ר בכר תיאר בשיחה עם וואלה את אופי הפציעות של הלוחמים שהגיעו למחלקת השיקום בראשותו. "היו פגיעות של פיצוץ מטענים, RPG, רסיסים, פגיעות באוזניים ובעיניים, פגיעות קוגנטיביות וגם זעזועי מוח. עם קצב נפגעים כזה, אי אפשר להשוות את זה לשגרה", הוא הסביר. "היו שיחות קשות עם המשפחות. הייתה הרבה דאגה מצד ההורים איך ייראה המשך הדרך, כיצד ניתן להחלים ומה הולך להיות עתיד הפצועים. אנחנו מלווים את המשפחות עם החששות והפחדים שלהם גם בפן הפסיכולוגי של המטופלים שמדברים על הכול".
אחד מהמאפיינים של הלחימה אלו פגיעות הרסיסים. "95% מהלוחמים/לוחמות, בגלל אופי הפגיעות, נותרים עם רסיסים בגוף וזה הפך להיות עיסוק משמעותי סביב זה. לפעמים הניתוח להוצאת הרסיסים יותר מסוכן מאשר להשאיר אותם שם וזה יצר קושי אמיתי בעובדה שהרסיסים עדיין שם וזה הפך להיות תזכורת למה שהם עברו. הקושי לקבל את הרסיס שהוא חלק ממך משפיע גם מבחינה נפשית", הסביר ד"ר בכר.
הקושי, מסביר בכר, נמצא גם אצל ההורים. "אחרי שהילדים שלהם נפצעים, חלקם לא רוצים שהם יחזרו לשרת. היה לי מקרה שבו אמא פרצה בבכי ואמרה לי שהיא קיוותה שהוא ייפצע וכי היא מאשימה את עצמה בכך שהבן שלה נפצע מירי צלף. אלו רגעים קשים ולא פשוטים שצריך להתמודד איתם", תיאר הרופא הבכיר.
ד"ר בכר חושף בפנינו את התפקיד, שהוא לא חשב שמעולם ימצא את עצמו בצומת שבו הוא זה שיחליט אם הלוחם או הלוחמת שנפצעו יהיו כשירים לחזור למלחמה. "כרופא השיקומי שמטפל בחיילים זה הפך להיות משהו שלא הייתי מוכן אליו. אני הפכתי להיות הגורם שיכול להחזיר את החיילים לשדה הקרב. אם עשו תהליך שיקום מוצלח, אז הם יכולים לחזור לשירות", מדגיש ד"ר בכר. "חלקם חזרו וזו גם התמודדות לא פשוטה עם המון מחשבות בראש. היו לי לוחמים שהשתחררו מבית החולים ורצו כבר להצטרף לחברים בעזה. היה לי קצין בצנחנים שעבד פה ללא הפסקה, אני לא יכול להגיד שהוא גם החלים בצורה מלאה, אבל הוא נסע מכאן והצטרף למחלקה שלו. אלה דברים מדהימים שאי אפשר להבין. כאן המטופלים הופכים להיות סוג של מטפלים".
והיו גם רגעים מרגשים במיוחד שד"ר בכר זוכר. "ליוויתי חייל שנפצע מרסיסים בכל גפיו. עבדנו איתו עד שהוא חזר ללכת. היום הוא נעזר עם קב אחד ועדיין יש לו מגבלה בידיים, אבל ביום השחרור שלו מהמחלקה הוא הציע נישואין לבת זוגו. זה היה רגע מאוד מרגש והיא כמובן ענתה בחיוב להצעה", נזכר בכר. "היה מקרה של עוד חייל שהגיע לכאן במצב אנוש ובמשך חודשים הוא היה בטיפול נמרץ. אחר חצי שנה שהוא לא היה בבית, הוא יצא לסוף שבוע. כל הצוות התכנס ללוות אותו ולשמוח בשמחתו. אלו רגעים מאושרים וממלאים".