תלמידים הפיצו תמונות עירום שלי. זה מה שלמדתי מזה

בספטמבר שעבר ניגשה אלי מורה, קולגה, וסיפרה ששמעה על אירוע חריג שבו תלמידי כיתה י' לקחו תמונות של תלמידות ומורות בבית ספר ובעזרת AI (בינה מלאכותית) הפכו אותן לתמונות עירום. ולא סתם תמונות עירום, תמונות אלימות ובוטות. לרגע לא חשבתי שמדובר בתמונות שלי, אבל הזדעזעתי והצעתי את עזרתי בטיפול בנושא בתור מחנכת, רכזת שכבה ואחראית מוגנות בבית הספר.

כמה שעות אחרי זה היא פנתה אלי שוב, הפעם טלפונית, ואמרה לי שבין התמונות האלה, הופצו גם תמונות מזויפות שלי. האדמה רעדה לי מתחת לרגליים, הרגשתי לא מוגנת. למרות שידעתי שאלה לא תמונות שלי, התביישתי, מאוד. לא ידעתי איך לספר את זה לבן הזוג שלי, למשפחה שלי. הרגשתי שאני לא בסדר, למרות שלא עשיתי כלום. התביישתי גם בשביל המשפחה שלי. הרגשתי נבגדת, התלמידים שהפיצו את התמונות היו קרובים אלי וללבי, עברנו דרך ארוכה ביחד. וכל כך התאכזבתי.

בתוך כל הסערה הזו, וזו היתה סערה קשה, הבנתי שגם התלמידות שלי מרגישות ככה, חשופות ופגיעות, מרגישות בושה מהחברים ומהמשפחה שלהן. רק שהן בגיל שהרבה יותר קשה להתמודד עם משבר כזה.

בימים ובשבועות שאחר כך התחיל תהליך משמעתי מורכב, שאני לא אכנס לפרטים שלו, אבל אני יכולה לומר גם היום, שנה אחרי, שאני לא מרגישה שהסיפור הזה מאחורי. אף שעירבנו את מוקד 105 ואת הרשויות, התמונות כבר הופצו ברשת ואי אפשר היה לשלוט בהן. רק השבוע פגשתי הורה של תלמיד שחינכתי לפני הרבה שנים שאמר לי - "את רבקה, מהתמונות".

ברגע שרעל מהסוג הזה יוצא לאוויר, ולא משנה כמה שקרי הוא, הוא בחוץ, הוא שם ולתמיד. הבנות שלי יכולות להיתקל בו, ההורים שלי, התלמידים העתידיים שלי, ההורים שאני מדריכה בקליניקה. אנשים שיתקלו בתמונות האלה מתישהו כנראה לא יחשבו שמדובר ב-AI, זו לרוב לא המחשבה הראשונה של אף אחד. והתמונות האלה נראות כל כך אמיתיות, שהן יכולות לבלבל כל אחד.

ככה, בהחלטה אחת פזיזה וחסרת אחריות של חבורת בנים מתבגרים, כאלה שלימדתי וסמכתי עליהם, תחושת הביטחון והמוגנות שלי התערערה.

אני כותבת את המילים האלה כי התופעה הזו של בריונות רשת, בינה מלאכותית ויד קלה מדי על המקלדת הולכות ונהיות נפוצות יותר, וזו האחריות שלנו כהורים לחנך את הילדים שלנו לעשות את הדבר הנכון, לא להיות חלק מהמגמה המדאיגה הזו.

וכדי לעשות את זה צריך לקחת נשימה עמוקה ולדבר באומץ עם הילדים שלנו על הכל. להורים לפעמים קשה לדבר עם הילדים שלהם על מיניות, גם לי זה קשה, אבל זו החובה שלנו. זה מתחיל בגיל צעיר מאוד עם ללמד את הילדים שלנו על הגבולות של הגוף שלהם ושל הזולת, לאחר מכן בשיחה ברורה על איך מגיעים ילדים לעולם, ובהמשך, למרות שזה קשה, על העולם הפרוץ של פרונו, תמונות עירום והפצת סרטונים.

כאמא, אני מבינה כמה קשה לחשוב שהילדים שלנו יכולים לקחת חלק בדברים כאלה, וגם כמה קשה לדבר על הנושאים האלה, אבל כאשת חינוך ומדריכת הורים ברור לי שנערים ונערות יכולים להידרדר בקלות למקומות הרסניים כאלה. להשתתף ב"צחוקים" של החברים ולהפיץ תמונות של חברים וחברות או של מורים ומורות, לצלם איברים פרטיים ולשלוח מתוך אמונה נאיבית שזה ישאר פרטי, או להפיץ תמונות וסרטונים שהגיעו אליך לנייד מתוך מחשבה שאם לא אתה צילמת - זו לא אשמתך.

לכן, חשוב שנדבר עם הבנים והבנות שלנו על מוגנות. על שמירה על הפרטיות שלהם, ושל אחרים, על כמה מסוכן לשלוח תמונות וסרטוני עירום, על כמה הרסני להפיץ תמונות שמגיעות אליך ועל מדוע אסור לתת יד להתנהגות כזו. חשוב שנדבר עם הילדים שלנו על האחריות שלנו ועל הנזק שעלול להיגרם, נפשית ומעשית.

הילדים והילדות שלנו חייבים להבין שכל סטורי, תמונה, הודעה או סרטון שהם מעלים לרשת, יכול להיות מופץ ולהפוך להיות ויראלי. זה לא באמת בשליטה שלנו. אנחנו לא צריכים להפחיד אותם מטכנולוגיה, זה חלק גדול וחשוב בחיים שלהם, אבל מחובתנו ללמד אותם שיקול דעת. לעצור רגע ולחשוב על ההשלכות.

חשוב גם שנספר לילדים שלנו, גם אם זה נראה לנו לא רלוונטי להם, על מוקד 105, המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, שמטרתו לעצור ולטפל במקרים כאלה בדיוק. גם אם הילדים שלכם לא נפגעו או פגעו ישירות, אלא רק שמעו על מקרה כזה, הם יכולים לפנות למוקד מבלי "לסכן" את מעמדם החברתי.

במקרה הפרטי שלי, התמונות הופצו במשך חודשיים עד שהמוקד התחיל לטפל, וזו כבר היתה אש שאי אפשר לכבות. אבל אם הילדים שלכם יכירו את מוקד 105 בזמן, הוא יכול למנוע את המקרים הבאים, ואת הבושה הקשה שנלווית אליהם.

אפשר לפנות למוקד במקרים הבאים:

• דיווח מיידי על פגיעות פליליות ברשת: סחיטה, איומים, התחזות, הימורים, מרמה ועוד.
• דיווח על מקרי חירום ברשת ומצבי מצוקה.
• פגיעות מיניות ברשת: זנות, מעשה מגונה, אונס או ניסיון לאונס, הטרדות מיניות ועוד.
• עבירות רשת.
• בריונות ברשת: שיימינג, נידוי, חרם.
• עזרה בהסרת תכנים פוגעניים.

בכל מקרה כזה, חשוב גם לערב את צוות בית הספר כדי שהילדים שלכם יוכלו לקבל תמיכה מלאה ומקיפה. אף אחד לא צריך להישאר לבד בסיטואציות האלה.

בנוסף, אם הילדים שלכם באים לספר לכם על מקרה כזה - שקרה להם, שקרה למישהו או מישהי מהכיתה או שהם לקחו בו חלק - קחו נשימה עמוקה לפני שאתם מגיבים. הם יותר מהכל צריכים להרגיש שהם לא לבד עם הבושה הזו, שמישהו נותן להם גב. אני יודעת שזה מה שאני הייתי צריכה. אז תנו להם חיבוק גדול, תגידו להם שאתם שמחים שהם סיפרו להם, תכילו את הסערה שלהם, ורק אז תתחילו לטפל ביחד איתם.

רבקה יעקב היא אשת חינוך, מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר ואמא ל-2 בנות