קראתי לאחרונה פוסט מזעזע, של אחות שסיפרה על אחיה, אחד מניצולי הטבח במסיבת נובה שהתאבד לאחרונה. הוא השאיר אחריו מכתב מפורט שבו הוא סיפר איך התחבא מתחת לשיח מהרוצחים המנוולים מהחמאס, וראה אותם תופסים את בת הזוג שלו, אונסים אותה וכשהחלאות סיימו, היא זחלה לכיוונו ואז הם ירו בה והרגו אותה.
הבחור המקסים הזה סיפר איך המוסר מייסר אותו, איך הוא לא מסוגל לסלוח לעצמו על מה שלא עשה - והדילמה המוסרית הזו מהדהדת במוחו מאז ועד שנטל את חייו.
הדילמה הזו, האם להציל את חייך או להגן על בת הזוג שלך ולמות ביחד איתה, כשאתה יודע שאם תנסה לסייע לה - שניכם תמותו. כנראה שבסוף גם הוא וגם היא נועדו להיות ביחד בגן עדן.
הפוסט הזה לא עוזב אותי, כי מאז מחדל אוקטובר, מסתובבים בינינו עשרות אלפי אנשים ונשים, שנראים בדיוק כמונו, יפים, יושבים בבתי קפה אין להם אפילו שריטה על הגוף או על הפנים, אבל הנפש שלהם מלאה בצלקות, הנפש שלהם פצועה. מבפנים הם מרוסקים. הם לא ישנים בלילה, ובוכים ביום. הם לא מסוגלים לחזור לחיים שלהם כבר עשרה חודשים.
לא מדובר במקרים בודדים. לפי נתוני הביטוח הלאומי עד ה-7.10 היו כ- 7,000 נפגעי פעולות איבה. מאז הטבח יש כ- 60,000 נפגעי פעולות איבה ויתכן שאף יותר מכך. יש 13,000 פצועי צה''ל וההערכה היא שהמספר הזה יגיע עד לכדי 20,000 נוספים. אם נחבר את כל המספרים הנוראיים הללו, נגיע ל-100,000 אנשים עם מוגבלות חדשים בגלל מחדל אוקטובר, רובם עם מוגבלות שקופה - פוסט טראומה, מוגבלות נפשית שלא נראית כלפי חוץ.
אלה אנשים שניצלו מהטבח במסיבת הנובה, עלומי קרב, שנלחמו עבורנו בעזה, ויצאו שלמים בגוף אבל מרוסקים בנפש, הורים שאיבדו את הילדים שלהם, הורים ששמעו את הילדים שלהם נרצחים בשיחות טלפון במחדל אוקטובר, הורים שאיבדו שני ילדים, סבים וסבתות שאיבדו את כל המשפחה שלהם.
והנורא מכל הוא, שאין להם את מי לשתף. אין להם את מי לשתף, כי אנחנו, החברה הישראלית לא נבין, ויותר מזה אנחנו חושבים שהם דפוקים, חולי נפש, פסיכים, לא כשירים. כל מיני שרים, כל מיני שדרני טלוויזיה אכזריים, ערלי לב, לא אנושיים - משתמשים במוגבלות על מנת ללעוג, לפסול אנשים, להעביר ביקורת על אנשים.
ומה האנשים האלה, מי שיש להם מוגבלות שקופה, נפשית או אחרת - אמורים להרגיש?
ברור שהם מתביישים בתחושות שלהם, בקשיים שלהם, בכאב שלהם, בחולשה שלהם.
וכאשר מתביישים בחולשה - מסתירים אותה ולא מטפלים בה. וכאשר לא מטפלים במוגבלות נפשית, קורה בדיוק מה שקורה כאשר לא מטפלים בסרטן. זה גדל וגדל ובסוף מתים מזה. וממוגבלות נפשית - מתאבדים, בדיוק כמו הבחור המקסים אוהב האדם, המתייסר, עם הלב הכי גדול בעולם מכה שלא שיתף, ובחר לסיים את חייו.
אנחנו כולנו מפסידים, עם מוגבלות נפשית וגם פוסט טראומה ניתן לאזן בצורה תרופתית ועם טיפולים נכונים. אבל הדה-לגיטימציה הציבורית, שבא מהכי למעלה בישראל לדבר הזה, ההתעלמות מהאנשים האלה שצועקים הכי בשקט שיש, שמתחננים לעזרה בלי לבקש, שמתפוצצים בשקט עד שהם מתאבדים - היא לא פחות מאשר כשל חברתי עצום ואנחנו, החברה הישראלית אשמים בזה לא פחות מאשר המדינה שלנו.
תפתחו עיניים, תנסו להבין, תהיו רגישים, תהיו ערים לקושי, אם אתם חוששים או חושדים שהחייל, ניצול טבח הנובה, ההורה, האח או האחות מתקשים - תנסו לראות איך אפשר לעזור להם ולהפנות לטיפול. אנשי המקצוע יוכלו להציל אותם.
אורן הלמן, הוא אבא לנערה עם צרכים מיוחדים, ייסד את מיזם סיכוי שווה לשילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה