מאז ה-7 באוקטובר אנחנו פוגשים, לצערנו, בעמותה עוד ועוד משפחות של חיילים וחיילות פצועים שבבת אחת עולמם התהפך. אותן משפחות - הורים, אחים ואחיות ולעיתים גם בני ובנות זוג - אסירי תודה על כך שיקירם חי. הם מודים לצוות הרפואי, ליחידות שמלוות אותם מרגע הפציעה ולחברה האזרחית שעוטפת אותם ומעניקה להם רגעי אושר וגם תמיכה מהותית שבאה לידי ביטוי באופנים שונים.
לפי נתוני משרד הבריאות, טופלו מה-7 באוקטובר בבתי החולים קרוב ל-17,000 פצועות ופצועים, בגוף ובנפש, כתוצאה מהטבח עצמו ומהלחימה בעזה ובצפון. זו המלחמה עם מספר הנפגעים הרב ביותר מקום המדינה - ועדיין לא רואים את הסוף.
אלפי חיילים וחיילות, שנשלחו להציל את המדינה וחזרו פצועים, זקוקים כעת לטיפול המסור ביותר, ובאופן טבעי בני המשפחה הם הראשונים להתייצב למשימה הכה חשובה הזו. התרומה שלהם קריטית להצלחת הטיפול - ועל אף זאת, התחושה שלהם פעמים רבות היא כי הם, הכאבים שלהם והצרכים שלהם נעלמים מהעין.
טיפול אינטנסיבי בבן משפחה לצד שגרת החיים
בני המשפחה המטפלים מתמודדים עם מציאות חדשה ולא צפויה. מרגע הבשורה על הפציעה, הם בהיכון - הם צריכים להיות מוכנים לכך שהילד/ה יקראו להם, הם מחכים לשמוע מהרופא/ה, הם צריכים להתמודד עם שינויים שהם חלק מתהליך השיקום ועוד. אין להם יכולת לתכנן קדימה, ולא רק להם, אלא לבני המשפחה המורחבת כולה.
אותם בני משפחה מפנים באופן טבעי את רוב המשאבים לטיפול וליווי של הפצוע/ה. לצד זה הם צריכים לנהל שגרה - שגרה של עבודה, שגרה של משפחה, שגרה של חיי חברה. אותה שגרה ספגה פציעה אנושה, ויש לכך השפעה על היכולת של בני המשפחה המטפלים לתפקד בצורה מיטבית - אל מול הילד הפצוע, בני המשפחה האחרים, מקום העבודה ועוד.
מיליון וחצי מטפלים ללא הכרה
חשוב לזכור כי זו התמודדות לטווח ארוך. הילד שהיה עצמאי הופך פעמים רבות לתלוי בבני המשפחה לחלוטין, ולעיתים כשאותם פצועים ופצועות משתחררים מבתי החולים - ההתמודדות הופכת לקשה אף יותר. הפצועים המשתחררים חוזרים לגור בבית ההורים, לפעמים לאחר שעזבו אותו לפני שנים. השינוי הזה מצריך בנייה מחדש של כל המערכות - מערכת היחסים עם הילד, עם האחים, מערכת היחסים הזוגית, החיים שמעבר לטיפול. מצד אחד יש אושר גדול והודיה - הילד חי מבריא ומשתקם, אבל בשקט בשקט מתעוררת השאלה "אבל מה איתי?".
חשוב לציין כי משרד הביטחון מעניק מעטפת שלמה לפצועים ולפצועות במהלך האשפוז והחזרה לקהילה, אבל המשפחות שמלוות אותם נתקלות בחוסר הכרה בקשיים שלהם ובצרכיהם, ביחוד בשלב שבו הפצוע משתחרר מבית החולים. איך מדברים עם ילד פצוע שהפך לתלוי בסביבה? שאיבד חברים בשדה הקרב? איך מתמודדים עם האתגר של טיפול בו באופן הטוב ביותר לצד שמירה על מקום העבודה? שאלות רבות שנותרות ללא מענה.
המטפלים החדשים שתפקידם נכפה עליהם במלחמה הנוכחית, מצטרפים לכמיליון וחצי בני משפחה מטפלים החיים בישראל. מי שטיפלו בבני משפחה סיעודיים או חולים ומוגבלים לפני המלחמה, חשים היטב על בשרם כיצד היא שוחקת, יום אחר יום, את המשאבים והיכולות שלהם. בתקופה משברית קיצונית כמו זו הנוכחית, מוקצנת תחושת הקושי. כך, מטופלים חווים, פעמים רבות, הדרדרות במצב הפיזי והנפשי, אם זה כתוצאה מפינוי או כתוצאה מהאווירה הכללית הקשה.
כמו כן, מנתונים שהוצגו ביום עיון שהוקדש להעלאת השיח אודות ההשלכות הרגשיות של המציאות הביטחונית על רווחתם הנפשית של אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם שנערך בפברואר השנה, עולה כי בחודשי המלחמה הראשונים נרשמה ירידה ניכרת באיכות חייהן של משפחות לילד עם מוגבלות בכל הקשור לתמיכה משירותים שונים. בעקבות המלחמה נסגרו מסגרות של בוגרים עם מוגבלות, נסגרו מקומות תעסוקה למבוגרים עם מוגבלות, פונו דיירים ממסגרות דיור חוץ-ביתי ביישובי קו העימות ועובדים סיעודיים רבים עזבו את הארץ. כל המשאבים האלו, שסייעו משמעותית לבני המשפחה המטפלים - לפתע הפכו ללא זמינים, או זמינים חלקית. זאת, כאשר ברקע אי הוודאות והחרדה מרקיעי שחקים, כתוצאה מהמצב הכללי.
אחריות של החברה כולה
טיפול בבני משפחה הוא מרוץ למרחקים ארוכים. גם במצבי שגרה, הוא דורש משאבים כלכליים, מערכת תמיכה והרבה משאבים נפשיים. על אחת כמה וכמה בימי מלחמה. מצבי חירום שוחקים את המשאבים שיש לנו והמשאבים הזמינים לתמיכה מהסביבה גם הם מדולדלים בעת זו.
אחת הדרכים בהן יכולים אותם בני משפחה להתמודד עם השחיקה היא למפות את המקורות מהם הם יכולים לשאוב תמיכה ועזרה - משפחה, חברים וגורמי תמיכה שונים בקהילה או במקום העבודה. המיפוי עוזר להבין האם יש צורך בגיוס משאבים נוספים, ומאיפה ניתן אולי יהיה להשיג אותם - חברה שלא פנינו אליה עדיין, קרוב משפחה רחוק שהציע עזרה בעבר ועוד.
בנוסף, לנו כחברה יש אחריות לעזור להם להימנע מלהגיע למצב של שחיקה שיש לו השלכות שליליות רבות - קודם כל על המטפלים עצמם, אחר כך על מטופליהם ולבסוף עלינו - כחברה. זהו קודם כל צו מוסרי - כולנו רוצים לחיות בחברה התומכת במי שזקוק לכך. אבל מעבר לכך - תמיכה במטפלים למרחקים ארוכים חיונית לחוסנה של החברה כולה. מדובר במיליון וחצי אנשים שהם עמוד השדרה של המדינה, זה הוא כוח אדם נטול הכרה ושכר - 46% משקיעים בטיפול בבן המשפחה בין 8 ל-22 שעות בשבוע. אם אותם נשים וגברים לא יוכלו להמשיך לטפל באותם המטופלים - מערכת הבריאות והרווחה יקרסו.
במלחמה הזו התגלתה גדולתה של החברה האזרחית. ההירתמות של הציבור הישראלי לטובת נפגעי הטבח, המפונים וחיילי צה"ל היתה מרוממת לב. אנחנו יודעים לעזור אחד לשני בצורה נפלאה, בואו נמשיך להיות פקוחי עיניים ולב גם בעתיד, וגם אל מול בני המשפחה שבסביבתנו הקרובה - בין אם זה להתעניין בשלומם ולא רק בשלום המטופל, לזהות מה הצרכים שלהם ואפילו לעזור להם במציאת עזרה - כאשר הם נזקקים לה.
לצד זה, על המדינה לפעול להכרה במעמדה של אותה קבוצה הזכאית לביטחון תעסוקתי וכלכלי. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הודיע ביטוח לאומי כי יעניק סיוע בגין אובדן הכנסה בזמן ועקב האשפוז לבני משפחה של פצועים אזרחים נפגעי איבה המאושפזים בבתי חולים, יממן עבורם הוצאות מחיה (כלכלה) בעת השהייה בבית החולים ועוד. מדובר בסיוע משמעותי לבני המשפחה המטפלים, אבל לצד תמיכה זו חשוב לנקוט בצעדים נוספים. אחד מהם הוא להבטיח כי אותם אנשים לא יחששו למקור פרנסתם. מקומות העבודה צריכים להיות מסוגלים לתת מעטפת של תמיכה לאנשים האלו, והמדינה צריכה לגבות את מקומות העבודה כדי שיתנו את אותה המעטפת.
מעגל בני המשפחה המטפלים בישראל הולך וגדל לצערנו מיום ליום - לאנשים האלו מגיעה הכרה ברמה הלאומית. זה חשוב לא רק ברמה הערכית, אלא גם כדי למנוע פגיעה במערכות חשובות אחרות.
רחל לדאני היא מנכ"לית עמותת CareGivers ישראל