הסיפור שלי עם הסרטן התחיל בדיוק לפני חמש שנים. הייתי קצת אחרי גיל חמישים, ובאותם ימים התגוררתי -בנס ציונה. הבן שלי תום, התחתן וגר במרחק לא רב. מידי יום נסעתי למכון הווטרינרי בבית דגן שם עבדתי.
באחת הנסיעות הרגשתי קוצר נשימה. חשבתי שזה משהו זמני - לחץ או חרדה - אבל המשכתי לעבוד כרגיל. אולם כשההתקפים התגברו הבנתי שאני חייבת להיבדק. הגעתי לרופאת המשפחה שהפנתה אותי לסי-טי של בית החזה. לצערי, התוצאות העלו ממצא חשוד בריאות וכעבור מספר ימים קיבלתי שיחה מהרופאה שביקשה שאגש לבצע ביופסיה. אומנם היא ניסתה להרגיע ולסייג את הדברים, אבל היא גם ציינה בפירוש שהממצא יכול להיות סרטני והדגישה שרק דגימה מהגידול שתישלח למעבדה פתולוגית יכולה לאשש או להפריך את החשד למחלה ממארת. ניגשתי לבית החולים לביצוע הבדיקה, ואשר יגורתי בא לי - הבדיקה קבעה שמדובר בסרטן.
על פי הדו"ח הפתולוגי מדובר בסרטן ריאה אדנוקרצינומה מסוג תאים שאינם קטנים (Non-Small Cell Lung Cancer). סוג הסרטן שמאפיין כ-80% ממקרי התחלואה בסרטן הריאה. הבשורה הזו תפסה אותי לא מוכנה, הייתי המומה והתקשיתי לעכל את העובדה שאני חולה במחלה. ברוב שעות היממה הייתי שרויה בעצב ויגון על מר גורלי. כעסתי על עצמי שלא גילתי את המחלה מוקדם יותר, תהייתי מה היה קורה אילו רק הייתי מבצעת את הבדיקה מוקדמת יותר.
21 גרורות בראש ובגזע המוח
בשלב זה כבר הייתי צריכה להתמודד עם המצב כמות שהוא. לא היה טעם להמשיך ולעסוק בספקולציות ובשאלות היפותטיות. ביצעתי בדיקת פט סי-טי כדי להעריך את מצב המחלה ולבדוק האם הסרטן מפושט באיברים נוספים בגוף.
הצוות הרפואי המליץ על ניתוח להסרת הגידול בהקדם האפשרי, ולאחר מספר ימים עברתי את הפרוצדורה הכירורגית בבית החולים שמיר (אסף הרופא). לאחר הניתוח התחלתי סדרת טיפולים שכללה כימותרפיה והקרנות, שאותם ביצעתי בבית החולים שיבא. כמו כן קיבלתי גם תרופה ביולוגית שסייעה לטפל בסרטן הריאות.
בהתחלה נדמה היה שיש שיפור, ואפילו ניסיתי לחזור לעבודה למשך תקופה מסוימת. אלא שלדאבוני, החלו להופיע כאבי ראש חמורים שמנעו ממני לתפקד, ובמהלך בדיקות המעקב התגלה שהסרטן התפשט, והתגלו לא פחות מ-21 (!) גרורות בראש ובגזע המוח.
הרופאים המליצו על טיפול באמצעות קרינה ממוקדת. במהלך הטיפול חבשתי מסכה מיוחדת. אומנם הטיפול הצליח לפגוע בחלק מהגרורות, אבל על הגרורות הגדולות לא הייתה השפעה בכלל. אם לא היה די בכך, גם הגרורות שלכאורה נפגעו, המשיכו לגדול לאחר זמן קצר. בנוסף, הקרינה הממוקדת גרמה לבצקות במוח והייתי חייבת לטפל בהן באמצעות סטרואידים.
אמרו למשפחה להתכונן לפרידה
בשלב הזה כבר הופיעו תופעות לוואי חמורות. כתוצאה מהלחץ התוך-גולגלתי התחלתי להתנהג בצורה שונה ומוזרה, התפיסה המרחבית שלי נפגעה לחלוטין, בקושי יכולתי להזיז את הרגליים. השימוש בסטרואידים הוביל לתסמונת 'קושינג', הפרעה שבה יש בגוף עודף של ההורמון קורטיזול והסימפטום העיקרי שלה זה עלייה במשקל. ולכן עליתי קרוב ל-30 קילוגרם במשקל. לפני שהובחנתי בסרטן הריאה שקלתי סביב 60 קילו, ואחרי כל הטיפולים כבר חציתי את ה-90, מבלי יכולת לזוז או לבצע פעילות גופנית.
המחלה רק הלכה והדרדרה. אני וגם הרופאים כמעט ואיבדנו תקווה. בריאות החלו להופיע קרישי-דם, המערכות החלו לקרוס והגעתי למצב קריטי בחדר טראומה בבית החולים. הרופאים המליצו לבחון אפשרות של הוספיס ואמרו למשפחה ולחברים ולהתכונן לפרידה. הסבירו לנו שאלו הימים האחרונים וכדאי להיערך לגרוע מכול.
בבית החולים החלו בטיפול באמצעות מדללי דם מתוך תקווה שאולי הדבר יקל על הסבל הרב. אבל אז, באורח פלא, הגוף התייצב, המדדים השתפרו ונשארתי בחיים. אימא שלי התעקשה על שחרור מבית החולים ומעבר לטיפול ביתי. הרופאים נדהמו מההתאוששות. הם לא יכלו להסביר את זה. עבורם היה מדובר בלא פחות מנס.
הבדיקה שהצילה לי את החיים
במהלך הטיפול בבית, החברות שהגיעו לבקר נתנו לי אנרגיה, עודדו אותי וגרמו לי להחליט שאני לא מרימה ידיים וממשיכה להילחם. הן ביצעו מחקר מעמיק והגיעו לפרופ' ניר פלד, מנהל האגף האונקולוגי בביה"ח שערי צדק, ומומחה בינלאומי לטיפול בסרטן הריאה. כשהגענו אליו לפגישת ייעוץ, נזכרתי שאנחנו בכלל מכירים עוד מימי בית הספר היסודי.
פרופ' פלד המליץ על ביצוע בדיקת Guardant360 של 'אונקוטסט'. מדובר בביופסיה נוזלית שמתבצעת באמצעות בדיקת דם פשוטה. הבדיקה מאתרת מוטציות רלוונטיות לסרטן ב-74 גנים והתוצאות שלה מאפשרות להתאים טיפול ביולוגי ממוקדי מטרה. למרבה ההפתעה, הביופסיה הנוזלית גילתה מוטציה בחלבון ROS1 שנמצאת בקרב אחוז אחד עד שני אחוזים בלבד מחולי סרטן הריאה.
ממצאי הבדיקה היו משמעותיים מאוד מפני שקיימים טיפולים ביולוגיים ממוקדי מטרה שמיועדים למקרים בהם הגידול מבטא מוטציה בחלבון ROS1 - כפי שהתגלה במקרה שלי. פרופ' פלד המליץ על תרופה בכדורים שהשפיעה באופן דרמטי על המחלה. למעשה, תוך זמן קצר גרורות מפוזרות באזורים שלמים בראש, נעלמו כלא היו, הנוכחות של התאים הממאירים - פחתה, וחלה ירידה משמעותית בכאבים. לפי פרופ' פלד, לתרופה יש יכולת לעצור את המחלה לשנים רבות ויש עדויות של מטופלים עם מחלה דומה לשלי ששרדו חמש עשרה שנה ואף יותר.
המסע הזה לא פשוט, יש ירידות ועליות, הנפש מטלטלת בין ייאוש ותקווה. אבל הסיפור שלי הוא עדות חיה לכך שאסור להתייאש. גם שהכול נראה פסימי ועגום, אסור להרים ידיים ולוותר. לבדיקה גנומית יש חשיבות דרמטית בהתאמת הטיפול, ובמקרה שלי היא הצילה את החיים. אין לי מילים להודות לצוות הרפואי ובראשם פרופ' פלד, ובעיקר לבני המשפחה והחברות שמלווים ותומכים בי לאורך כל התקופה. בלעדיהם לא בטוח שהייתי יכולה לכתוב את הטור הזה.